"כמה אתה באמת יכול לדעת על עצמך, אם מעולם לא היית בקרב?" ("מועדון קרב")

עד לפני ארבע שנים יכולתי לומר שאף פעם לא הלכתי מכות. פשוט לא יצא לי. אולי זה בגלל האופי הרגוע שלי, אולי בגלל שלא הסתובבתי יותר מדי במגרשי כדורגל ובדיסקוטקים, או שפשוט כי הגובה שלי הוא כמעט שני מטר, אז לא התעסקו איתי. אבל בכל זאת, בתור מי שגדל בעשור הזהב של כוכבי האקשן של שנות השמונים, תמיד שכנה בי החיבה לאיזה קרב טוב. לא משנה אם זה שוורצנגר שמוודא הריגה לא לפני שהבטיח לחזור, ואן דאם ששוב מוצא עצמו ב"נופש פעיל" בתאילנד בקרב במקום יותר קטן מתיאטרון "תמונע", או סטאלון, שמתאמץ להוציא משפט שלם למרות כל הקשיים, וזה עוד לפני תחילת הסיבוב. כי בכל ילד יש איזה האלק הוגאן קטן, שמת לקרוע באטרף את הגופייה שלו – לפחות עד שאמא אומרת לו "חכה חכה כשאבא יחזור הביתה".

כך מצאתי את עצמי מגיע ערב אחד אל המתנ"ס ליד הבית, עולה במדרגות, מתנשף מהעלייה ונכנס למכון "דניס הישרדות – רחובות". בשעה שהחבר'ה שם כבר החלו בריצת חימום, התקדם לעברי בחור מוצק. מאוד. כנראה המאמן. הוא היה בהיר עור, בעל שיער חום, והביט בי בעיניים ירוקות. האנטנות שלי קלטו שהוא ממוצא רוסי, על כל המשתמע מכך – משמעת נוקשה, מסורת של הישגים ושימוש ב"בלאט" כמילת קישור. "נעים מאוד, מוסטפה", הציג את עצמו, ואני רשמתי לעצמי נוקאאוט ראשון.

"דניס הישרדות" זו אומנות לחימה שפותחה על ידי ד"ר דניס הנובר, כיום בן 79, בן למשפחה שנספתה בשואה. השיטה היא שילוב של קראטה, ג'ודו, ג'יו ג'יטסו ואומנויות לחימה נוספות, ומכוונת להישרדות בקרבות רחוב. השיטה מבוססת על כבוד ומשמעת, ויש לה סניפים רבים בארץ ובעולם, כך שכל אחד יכול להגיע, להתאמן ולחטוף בסניף הקרוב לביתו.

תמונה אימון קאראטה

אימג׳ בנק/gettyimages

בעוד אני מביט בחבריי העתידיים לקבוצה רצים ומזיעים, אני שם לב לחיוכים שעל פניהם. אולי זו

שותפות גורל, ייתכן שהמכות בראש נותנות את אותותיהן, אך יותר הגיוני, שפשוט משהו במקום הזה גורם להם להנאה. החימום מסתיים והלוחמים עולים על ציוד, שנראה כלקוח מהסרט "התפוז המכני". מגני שיניים, ידיים ורגליים, וכדי להבטיח שיהיה גם דור נוסף של נרשמים – מגיני אשכים, הנלבשים דווקא מעל חליפות הקראטה השחורות.

בעיניי, הדבר החשוב ביותר כאשר באים לבחור מקום להתאמן בו באומנויות לחימה הוא השילוב בין המקצועיות וההקשבה של המאמן, ציפיות המתאמנים ואופי המקום. אה, וגם שיהיה קולר למים. לכן שמחתי שהגעתי למקום שבו משאירים את האגו בכניסה, ואם אתה פצוע באזור מסוים בגוף (וזכרת להתריע בזמן) – מתחשבים בך. טוב לדעת שלאנשים אחרים גם אכפת שתצליח לדדות למחרת למטבחון בעבודה בלי להיראות מצחיק מדי.

"לכל אחד יש תוכנית עד שמגיע אגרוף ללסת" (מייק טייסון)

כעבור כמה ימים הגיע האימון השני, ואז כבר רציתי לקחת חלק. עד שאקנה לעצמי חליפת איומים אני לובש את הדגמ"ח שהכי מזכיר לי חליפת קראטה, למרות שהוא נקנה בסייל בשוק הכרמל. שוב חימום קצר, וקדימה לעסק. במהרה אני לומד על בשרי שזה די כואב ומשפיל לקבל מכות! הביטוי "הגודל לא קובע" מקבל כאן משנה תוקף. אחרת איך תסבירו את זה שילדים בני 16, שחוגגים את קבלת תעודת הזהות הראשונה שלהם ומבקשים ממבוגר שיקנה בשבילם בירה, פשוט מפוצצים אותך במכות? הבולט מביניהם, אגב, הוא בחור שקט וחביב בשם איתי. הוא שוקל חצי מהמשקל שלי, ופחות או יותר זה גם היחס בגבהים שלנו. אלא שהבעיטות המיומנות שלו משאירות עליי את חותמן, תרתי משמע. הקומבינציות שהוא יודע לתת מזכירות לי משחקים כמו "מורטל קומבט", רק שכאן אני ממש מרגיש את המכות ולא רק את הרטט של הג'ויסטיק.

תמונה אריק לוי

עוברים אימון או שניים נוספים והפעם בתפריט – אימון ג'ודו. החימום הפעם קצת שונה ומורכב מתרגילי בלימות שונים על הקרקע. אחריהם מגיע סשן גלגולים: לפנים, לאחור, ואחרי שמסתובב לך הראש אז גם לצד. בלב האימון אנחנו מתרגלים הטלות אל המזרון, שנראות קצת מפחידות במבט ראשון, אך מתגלות כמפחידות מאוד בפועל. כנראה שאני סובל מפחד גבהים, כי אני פשוט לא זורם, מתנגד להטלות ומוטל לבסוף כמו שק תפוחי אדמה. בקרבות שבסוף השיעור אני פוגש שוב את איתי, ואומר לעצמי שעם כל הכבוד לענף האולימפי הזה ולשנות האימון הרבות שהוא מצריך, אני פשוט הולך לתפוס אותו ולקיים בעזרתו את מצוות תשליך. אלא שלהפתעתי הרבה אני מוצא את עצמי מככב כל פעם מחדש ב-50 גוונים של איפון.

"איני מפחד מן האדם שתרגל עשרת אלפים בעיטות פעם אחת, אבל אני מאוד מפחד מהאדם שתרגל בעיטה אחת עשרת אלפים פעמים" (ברוס לי)

מהר מאוד הבנתי שאין תחליף להתמדה ולעבודה קשה בסיפור הזה. בנוסף, גיליתי שנדרשות תעצומות נפש רבות כדי לגרור את עצמך החוצה בתשע בערב לשם קבלת מכות. בינינו, אני חושב שרק עבור כך מגיעה מדליה על כל פעם שמגיעים לאימון בגשם או כאשר ממש עייפים. אמרתי את זה למאמן, אבל להפתעתי הוא לא אהב את זה; הכאב בצד שמאל יזכיר לי את זה מעכשיו. פרט למדליות יש גם חגורות שמסמלות את הדרגה שלך, בסדר הדומה לזה שבקראטה; פעם בשנה מתקיימים במכון מבחני מעבר חגורה, אך לקחו לי מספר מבחנים כדי ללמוד את העיקרון החשוב ביותר: כמות המכות שתחטוף מהמאמן הראשי ומעוזריו עומדת ביחס ישר למספר המכרים שאתה מזמין לצפות בך נבחן. ושלא תטעו – זה כבוד כאשר המאמן הראשי מקדיש לך מכה אישית; זה אומר שהוא מחבב אותך.

"זה לא כמה חזק אתה מכה, זה עד כמה חזק אתה יכול לחטוף ולהמשיך להתקדם קדימה, כמה אתה יכול לסבול ולהמשיך להתקדם קדימה" (רוקי בלבואה)

כמו בכל ספורט, גם כאן נפצעים. כמו שסיפרתי, המקום הוא אמנם רגוע יחסית, ולא באים כדי להרוג אחד את השני, אבל עדיין, זומבה זה לא. בשנה הראשונה חוזרים עם הרבה סימנים כחולים וסגולים ועם רגליים נפוחות. ההתמדה פה משחקת תפקיד – ככל שתמשיך לבוא אתה תתחזק, ותעביר לאלה שיבואו אחריך את הידע שרכשת ואת הסימנים הכחולים והסגולים – מעין מסורת שכזו. מעבר לזה, כירופרקט, אורתופד וביטוח משלים הן מילים שחוזרות על עצמן באימונים. מוסטפא המאמן מאוד קשוב לכאביך, וכאשר אתה מעדכן אותו על מכה חזקה שקיבלת ומגבילה אותך, יש לו את הדרכים שלו לגרום לך לשכוח ממנה.

תמונה אריק לוי

"ההנאה שבסיפוק יצר פרימיטיבי חזקה באופן בלתי ניתן להשוואה מזו שבסיפוק יצר מרוסן" (זיגמונד פרויד)

אז למה אני עושה את זה לעצמי? אז נכון, בהייטק יש מספיק חניה ואין הרבה סיבות להיכנס לקרב, אבל כבר בתחילת האימונים שמתי במחשב בעבודה בתור שומר מסך את התמונה היחידה שבה לא חטפתי מכות, ומאז הייתי תמיד ראשון בתור למכונת צילום. בנוסף, במקרה הגרוע יש לי תמיד תחפושת לחגיגת פורים במשרד, ובני ה-16 שמתאמנים איתי מזמינים אותי בפייסבוק למסיבות תיכוניסטים מטורפות בסגנון "אלירן עבר מתכונת". אבל בכל זאת, למה באלימות?

התשובה היא שקודם כל אני מתמודד מול עצמי. אני עומד באתגר של לעשות משהו שחששתי ממנו ולא העזתי לנסות. דבר שני, ההגעה לאימונים היא בגדר תרפיה לנפש עבורי. אין דאגה בחיי היום-יום שהאימון לא יכול להשכיח מראשך, לפחות זמנית.

ודבר אחרון, הכרתי חברים חדשים, בגילי ובסטטוס שלי, שגם להם בא לחטוף, ויחד איתם זה כיף להרביץ אחד לשני ובסיום הקרב לקוד קידה, לתת מה שנקרא אצלנו "חיבוק של חברים" ולצחוק על הכל. אני ממליץ לכל אחד לעשות את זה; אם לא בגלל הסיבות שהזכרתי, אז לפחות כדי שלא תוכלו לומר יותר שאף פעם לא הלכתם מכות.

 

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר