"ההחלטה להשתתף באליפות ישראל התקבלה ברעמי צחוק. אף אחד מהחברים שלי לא הבין למה. בעוד שהם נסעו לקפריסין לסדרת טורנירים עם סכומי כניסה גבוהים, החלטתי ללכת לעיר הרפאים וארנה בחורף ולהשתתף בטורניר של 400 יורו. אני יכול להבין אותם — מקצוען פוקר גוזר את הרווח שלו בהתאם לסכומי הכניסה. ככה שאם הם נסעו כדי לגלגל 15 אלף דולר, בזמן שאני אסכן בסביבות ה־2,000 יורו, גם הבדלי רמות קיצוניים ברמת המתחרים יתקשו להראות שההחלטה שלי רווחית יותר.

אבל אני לא ראיתי רק שורת רווח מול העיניים. אני רציתי גביע שלישי.

הרבה השתנה מאז שזכיתי באליפות ישראל. בפעם השנייה והאחרונה, לפני חמש שנים, הייתי בצבא. האליפויות התקיימו בקפריסין ומשכו אליהן הרבה פחות משתתפים. 206 מתחרים ב־2012 ו־300 ב־2013. השנה היו יותר מ־530. מעבר להבדל הכמותי הייתה פה גם נוכחות מרשימה מאוד של האקדמיה לפוקר. כ־80 מהשחקנים היו סטודנטים ואנשי צוות שלנו, והם באו ליישם את החומר שלמדו ולא דפקו חשבון לאף אחד.

שינוי נוסף שביצעו המארגנים הוא אפשרות לכניסה מחדש, מה שתרם למספר שיא של כניסות. בכל אחד משלושת ימי הכניסה, כל מודח יכול היה להיכנס פעם אחת מחדש. היה לי ברור שהשינוי מיטיב עם המקצוענים שכן הוא מאפשר לשחקנים עם תוחלת הרווח הגדולה ביותר לנסות שוב לאחר שהמזל לא האיר להם פנים. אם ככה, כדאי לי להפגין סגנון משחק אגרסיבי אפילו יותר מהרגיל ולהסתכן יותר כדי להגדיל את הסיכוי להגיע לשלבים המכריעים עם ערימה טובה.

עם התחושה הזאת, שפיצחתי את האסטרטגיה האופטימלית לטורניר, התיישבתי ליד הראשונה.

לקח לי חמש ידיים לעוף. העלאה ל־300 ותשלום לפני שאני מרים זוג מלכים ומעלה בחזרה ל־1,500. הבחור משמאלי לא מתרגש יותר מדי ומבצע העלאה נוספת ל־3,500. אילו היה מדובר בטורניר ללא כניסה מחדש, הייתי רק משווה ומנסה לשלוט בגובה הקופה כדי למזער את הסיכוי שאודח ביד הזו. הייתה לי יד זהה באירוע המרכזי של אליפות העולם השנה, שבה לא הצלחתי להתחמק מההרכבה הזו אחרי הפלופ, אבל הייתי קרוב והגדלתי את מרחב התמרון שלי.

ביד הנוכחית ביצעתי העלאה נוספת (5בט בשפה המקצועית), מה שנענה בהכרזת אול אין מהירה של היריב. "אסים, אה?", אני אומר לו, כשאת ההחלטה להשוות קיבלתי לפני שביצעתי את הרייז הקודם. הסיבה שאני עושה את זה היא כדי לחזק את האינטואיציה לעתיד כשאני מנסה לנחש את היד המדויקת של היריב, במקרה שבו לא החלטתי מה אני הולך לעשות. ההחלטה להשוות נבעה מתוך מחשבה שחובבן עשוי להעריך יתר על המידה זוג מלכות או אס קינג בסיטואציה הזו. יכול להיות שזו הנחה נכונה, אך במקרה הזה נתקלתי בזוג אס והודחתי בפעם הראשונה.

בכניסה השנייה באמצע היום הראשון לא בזבזתי הרבה זמן לפני שפגעתי עם אס מלכה בפלופ של מלכה גבוה והפסדתי את כל הערימה לזוג אסים. הלכתי לישון מתוסכל בידיעה שהפסדתי בקרב, גם אם לא במלחמה.

למחרת הגעתי לקראת סוף היום עם ערימה בינונית, בידיעה שאני רוצה להגדיל אותה או להיכנס מחדש ליום הכניסה השלישי והאחרון שבדיוק החל. הנסיעה הזאת לא הולכת כמו שקיוויתי. בסיבוב האחרון של היום דחפתי את כל 20 הבליינדים שהיו לי עם מלך־נסיך תלתן מעל העלאה לפני, ולהפתעתי היריב קיפל זוג עשיריות בגאווה. לאחר מכן הוא סיפר לי שביד האחרונה של היום הוא קיפל אס־מלכה סוט בלי שהיה רייז לפניו, במחשבה לעלות ליום השני עם הערימה היפה שהייתה ברשותו.

פוקר

כאן אפשר לראות הבדל משמעותי בין שחקן מנוסה לחובבן. בעוד ששניהם היו שמחים לארוז ערימה טובה ולהמשיך ליום השני, השחקן המנוסה מרסן את הדחף הזה ולא נותן לו למנוע ממנו לקחת סיכון שירוויח לו צ'יפים בטווח הארוך. זה קורה המון במשחק, ודן אריאלי מדבר על זה בהקשר של כלכלה התנהגותית — אנשים יעדיפו להבטיח ניצחון קטן על פני סיכון משתלם עבור רווח גדול יותר. האתגר הכי גדול שלי באקדמיה לפוקר הוא לעודד אנשים לא לפחד מהקלפים שעתידים להיפתח ולסמוך על האינטואיציה שלהם כך שתנווט אותם למקומות מרוויחים יותר, אם רק יסתכנו ויאפשרו לה.

כך יצא שהגעתי ליום השני בדיוק במצב שממנו הכי חששתי: עם ערימה קצרה של 20 ביג בליינדס. היום התחיל בסערה, ובתוך כמה סיבובים הצלחתי להכפיל עם זוג מלכים מול זוג מלכות, ועם הרוח הגבית הזו התחלתי להשתתף ביותר ידיים ולהגדיל את הערימה.

העבירו אותי לשולחן חדש, ולא זיהיתי כמעט אף אחד מהשחקנים האחרים. ואז התחיל החלק המהנה ביותר. במרחק 40 שחקנים מהכניסה לפרסים, זה הזמן לפתוח מבערים. בתוך שעה וחצי הצלחתי להגדיל את הערימה מ־150 אלף ל־700 אלף בשיא, בלי להגיע כמעט אף פעם לשלב חשיפת הקלפים. השולחן רכש לי כבוד, ואני ניצלתי אותו תוך שאני מנצח כ־70% מהידיים בשולחן, פותח בהעלאה ומעלה מחדש בכל הזדמנות שיש לי.

כשנותרנו שחקנים אחדים לפני הכסף, הייתה יד אחת שדחפתי אול אין מהקאט אוף (עמדה אחת לפני הדילר) עם אס ארבע אוף־סוט, כשכל הערימות אחרי הן סביב העשרה ביג בליינד. ראיתי את השחקן בסמול מתייסר רבות לפני שהשליך את היד בכאב, מה שגרם לי לחשוב שהוא קיפל יד חזקה מאוד ובכך הזמין אותי להתפרע עוד יותר כל עוד לא נכנסנו לפרסים. לא פחדתי לדחוף 2־3 אוף־סוט מהדילר, כשאותו שחקן בביג בליינד, ונותרו עוד פחות מחמישה שחקנים לכסף. מהלך שעשוי להיראות תמוה מהצד, מוכר לשחקן מנוסה ככזה שמרוויח הרבה ז'יטונים בתוחלת בנקודה הזו בטורניר, ולכן עליו להתמודד עם הפחד וללכת על זה.

אחרי הכניסה לכסף, דברים הפסיקו ללכת בדרך שלי. הפסד של כמה קופות קטנות ובינוניות, בנוסף למחסור בקלפים לשחק, הורידו אותי מערימה מפלצתית לערימה בינונית. זו בעיה שאני נשאל עליה רבות. שחקנים מעידים שהם פותחים טורניר חזק מאוד ועולים לערימה גדולה, ואז הבליינדים נהיים גדולים ולמעשה הטורניר בורח להם והם מוצאים את עצמם עם ערימה קצרה. העצה שלי למצב הזה היא לחפש יותר בכוח מצב לבצע 3בט (העלאה נוספת לפני הפלופ) במצב שבו יש סיכוי סביר שיקפלו לך. כך תדחה עוד את הכניסה לאזור הסכנה שבו עיקר האסטרטגיה מתנקז לדחיפת אול־אין או קיפול לפני הפלופ.

פוקר

לצערי לא מצאתי אף הזדמנות כזאת, ובשלב חצי הגמר, כלומר שני השולחנות האחרונים, במקום להיות עם ערימה שמאפשרת לי לאסוף הרבה צ'יפים חשובים, נאלצתי לשחק שמרני מאוד ולחכות בסבלנות ששחקנים יודחו וניכנס לשולחן הגמר. כשנותרנו עשרה, שניים הודחו במכה בשני השולחנות במקביל, וכך הגיעה הבשורה שנותרנו השמינייה האחרונה. הדבר המדהים ביותר היה שביחד איתי נותרו עוד חמישה נציגים של האקדמיה שהשתלטו על המקומות הראשונים בדירוג. ארבעה מהם למדו אצלי בקורס תיאוריית טורנירים, תרגלו איתי בשולחנות ובפוקר פייטר, האפליקציה שפיתחתי — ועכשיו אנחנו הולכים להיאבק לראשונה על כסף אמיתי. והרבה ממנו.

בלילה לפני הגמר שאל אותי יוסי כהן הפרשן איך אני מעריך את סיכויי הזכייה שלי, כשאני מדורג שביעי וברשותי 11 ביג בליינדס המהווים בסך הכל 1/26 מהצ'יפים במשחק. "שבעה עד שמונה אחוזים", עניתי לו, והרגשתי שההערכה משקפת את המצב שבו איאלץ לקחת סיכון על כל הערימה בשלב מוקדם של הגמר.

הסיכון הזה התממש די מהר. ביד החמישית של שולחן הגמר כולם קיפלו עד לאייל פאלק, הצ'יפ לידר הגדול. הייתה לו ערימה גדולה פי שמונה משלי, והוא ניצל אותה כדי להכריז אול אין מהסמול. הסתכלתי בביג על אס־עשר לא מתואמים, חייכתי כי ידעתי שאני כאן כדי לשחק על המקום הראשון וזו ההזדמנות שחיכיתי לה, וביצעתי את ההשוואה. הוא חשף זוג 3 לדחיפה קלה עבורו, אך כבר בקלף הראשון פגעתי באס והצלחתי להשיג את ההכפלה הכה חשובה. לפי האימה שהשתקפה בפניהם של כל השחקנים בשולחן, הרגשתי שהסיכויים שלי לזכות עכשיו גבוהים בהרבה, ולראשונה בטורניר הסתכלתי על הגביע והרגשתי שהוא בר השגה.

הגמר המשיך להתפתח טוב. הצלחתי להשיג הכפלה כשאני במצב מעולה עם אס־מלכה נגד מלך־מלכה של תלמיד אחר שלי. כשנותרנו חמישה, הגיעה יד שתלווה אותי לעוד זמן רב. אני מסתכל על זוג 2 בקאט אוף ומבצע העלאה ל־160 אלף כשהביג הוא 80, וזוכה לחזרה מעליי ל־390 מעדן אנציו, דוקטורנט ורכז קשרי לקוחות באקדמיה, הנמצא בעמדת הכפתור. כולם מקפלים בחזרה אליי, ואני נדרש לקבל החלטה. שנינו השחקנים בעלי הערימות הקצרות ביותר, כאשר לו יש כשני מיליון שהם 25 בליינדים ולי יש קצת יותר.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפל, אבל אני תמיד מקדיש מחשבה במצבים שבהם כבר יש כסף רב שהוכנס לקופה. אני משחזר את כל שולחן הגמר ועולה על זה שזו הפעם הראשונה שעדן, שיושב לשמאלי, חוזר עליי. כן הצלחתי לשחזר פעמיים שהוא השתהה בטרם קיפל את הקלפים, משמע שהוא חשב אולי לצאת עליי למהלך. נזכרתי שעדן התחיל את הגמר קצר כמוני אך זכה לגל עולה של ידיים טובות ומהלכים יפים שהעלה אותו לערימה מכובדת. בחנתי היטב את שפת הגוף שלו, כפי שעשיתי בכל אחת מהידיים הגדולות שהוא שיחק עד כה.

התרכזתי בו כל כך הרבה עד עכשיו בעיקר מפני שהוא השחקן שיושב ישירות לשמאלי, משמע הולכות להיות לי איתו הכי הרבה ידיים כשאני פועל בחוסר מידע יחסי. מעבר לכך, הוא הרכיב משקפי שמש, ואני תמיד מנסה להסתכל לשחקנים שלובשים משקפי שמש בלבן של העיניים, מתוך המחשבה שאם הם חושבים שהם מסגירים משהו, כנראה שיש להם מה להסתיר.

ככל שחשבתי על המצב יותר, נראה לי שעדן הקדיש הרבה אנרגיה במטרה לא להסגיר שום דבר. הוא נראה לי לא נינוח, וכשהוספתי על זה את המחשבה שהוא בטח מחפש כבר זמן רב מתי לצאת נגדי למהלך כי הרביתי לשחק ידיים, החלטתי שאני הולך על זה. בתוך 90 שניות עברתי מקיצוניות אחת של להימנע מסכנה, לתחושת ביטחון כה גדולה כך שברגע שאזרתי את האומץ ודחפתי את כל הערימה פנימה למרכז השולחן הרגשתי בטוח שהיריב הולך לקפל במהרה. בדיוק שנייה אחת לקח לו לזרוק את היד לעבר הדילר, ואני החלטתי לחרוג ממנהגי ולהראות לשולחן שתיים תלתן, כדי שיחשבו פעמיים לפני שהם משיבים לי מלחמה ומקשים עליי לדרוס את השולחן.

היד הזאת עשתה את העבודה. ככל שהשולחן התקצר צברתי יותר ויותר צ'יפים, עד שנותרנו שלושה ויצאנו להפסקה של עשר דקות. רצתי לחדר ועשיתי מקלחת קפואה מהירה. הרגשתי שאני צריך כל טיפת אדרנלין בגוף כדי לשמור על ריכוז גבוה עד הסוף. כשחזרתי מההפסקה הרגשתי ששום דבר לא הולך לעצור אותי.

בזמן ההפסקה ביקשו שני הנותרים ממנהל הטורניר לראות מספרים במידה שנרצה לעשות עסקה, אבל הכסף לא עניין אותי בכלל. הגעתי לכאן כדי להביא את הגביע הביתה. ידעתי שמשחק על הרבה כסף — 20 אלף יורו הפרידו בין המקום השלישי לראשון — משחק לטובתי, כי אני מנוסה מאוד בשולחנות גמר. רק בחודשיים האחרונים השתתפתי בשניים גדולים מזה. אחרי מקום שני בסדרת ה"מאסטרס אוף פוקר" באמסטרדם, ומקום שני בקינגס קזינו ברוזבדוב, הרגשתי שאני יודע מה צריך לעשות כדי לסגור עניין.

מהר מאוד הדיח אייל פאלק את עדן, וכך הגענו לשלב הראש בראש. אייל נגד אייל, התלמיד נגד מורו. איזו סצנת סיום מטורפת.

אנחנו מתחילים כשאני ביתרון של 8.4 מיליון לעומת 4.8 שלו, ועל ההתחלה כמה ידיים לכיוון שלו. ביניהן יד אחת שבה לאחר שהימר בריבר אמרתי לו שאני פוחד שהוא השלים זוגות 9־3 בטרן לפני ששילמתי עם זוג בכיר שפגעתי בריבר. הוא תופס את הקלפים, אומר "בול!", וחושף 9־3 תלתנים. הוא תקע לי נידל ונעשינו שווים.

קיוויתי שזה יהיה קל כמו בפעמיים הקודמות, כששלב הראש בראש נמשך פחות מעשר ידיים בכל פעם, ביניהן הקרב שלא אשכח נגד תימור מרגולין האגדי שהחל הכל. מהר מאוד הבנתי שמצפה לי כאן התמודדות קשה מול יריב ששיחק בביטחון וידע בדיוק מה הוא עושה. למרות שזה היה הישג השיא בחייו, הציג אייל משחק חסר פחד ובחר באסטרטגיה שעבדה נגדי היטב. בכל הידיים שבהן היה בכפתור הוא בחר לקפל או לפתוח בהעלאה יחסית גדולה של פי 2.75 מגובה הביג בליינד, מה שהכריח אותי לשחק עם פחות קלפים ומנע ממני לקחת את המשחק אל מעבר לפלופ, שם הרגשתי שהיתרון המשמעותי שלי.

אחרי שעה של מאבק אחורה־קדימה, הגיעה אחת הידיים היפות בקריירה שלי. הסתכלתי על מלך־עשר יהלום בכפתור והעליתי לפי 2.5, כ־400 אלף, ואייל השווה. הפלופ הביא איתו מלך ביחד עם מלכה ושש עם שני לבבות. ביצעתי הימור המשך של 350 שזכה להשוואה. בטרן הגיע אס עלה, ואייל עשה צ'ק נוסף.

זה טרן לא טוב ליד שלי, כי לפעמים הוא ישפר אותו במידה והשווה לי בפלופ עם אס גבוה — מה שאני מעריך שיעשה כמעט תמיד במשחק ראש בראש, אם בחר שלא לחזור עליי לפני הפלופ. ולא פחות חשוב: גם אם הוא בדיוק במקום שאני רוצה אותו, למשל עם מלך חלש משלי או עם מלכה, יהיה לי קשה לסחוט עוד שני הימורים מהיד כמו שתכננתי בפלופ. למרות זאת החלטתי שאם אהמר בטרן, הוא יתקשה לשחרר פגיעה, מכיוון שהוא יצפה ממני להמשיך לבלף על האס במידה שאין לי כלום. וכך עשיתי, 825 אלף שהם קצת יותר מחצי קופה. התכנון היה להעריך מחדש מה לעשות אחרי הריבר אם ישלם, עם נטייה לעשות צ'ק ולקוות שאני מחזיק ביד העדיפה.

הוא בחר להשוות את ההימור, והוא עשה זאת במהירות גבוהה יותר בהשוואה למה שראיתי בסיטואציות אחרות. בעולם שפת הגוף שבו אני מתמחה, זה רמז לכך שהוא מנסה לשדר עוצמה במטרה לגרום לי לחשוש מלהמר בסבב הבא, בעוד שהוא מחזיק יד בינונית. כאשר נפתח 2 חסר משמעות בריבר, החלטתי שלא רק שהרמז שקיבלתי בטרן גורם לי להרגיש טוב יותר עם היד שלי — אלא אף מרמז לי שהוא כבר לא כל כך האמין להימור שלי בטרן, ושאם הוא איפה שאני מעריך, הוא יתקשה לזרוק יד נחותה. הקונספט הזה נקרא ערך דק. אני מהמר בידיעה שיש סבירות שהוא נמצא עם היד הטובה יותר, אבל אם הוא ישווה לי מספיק פעמים כשהוא עם יד נחותה, אני אראה רווח לטווח הארוך.

חשבתי להמר הימור קטן במטרה לעודד אותו להשוות, אבל אז נזכרתי שמדובר בשחקן טוב שעלול לעלות על זה, והחלטתי שהימור קטן הייתי מבצע נגד שחקן חלש. שאלתי את עצמי כמה הייתי מהמר לו הייתי מפספס את הצבע נגיד, והגעתי לקצת יותר מחצי קופה. אזרתי אומץ, הכנסתי פנימה 1,760,000 ולבשתי הבעה קפואה.

הזמן שלקח לו לחשוב הרגיש כמו נצח. לבסוף, כשהוא הכריז "קול" והפכתי את הקלפים, הוא לא הצליח לשמור על פני פוקר והכאב השתקף בפניו תוך כדי שהוא מבין שדרך על חרא. זהו. זה רק עניין של זמן.

בשלב הזה, מעבר לכך שהיתרון בז'יטונים היה אצלי, הרגשתי שהמומנטום בצד שלי ושאסור לתת לו לברוח עד שאנצח. לכן, כשמנהל הטורניר שאל אם אנחנו מעוניינים בהפסקה בסוף השלב הזה או בזה שאחריו, ידעתי שהתשובה היא בזה שאחריו, מפני שהמשימה תהיה קשה הרבה יותר אם אתן לאדרנלין לרדת. קצת לאחר מכן הגיעה היד החשובה מכל.

אני מסתכל בכפתור על עשר־תשע יהלום. לי יש עשרה מיליון, וליריב שלושה, משמע יש לרשותו 20 ביג בליינדס בערימה. במצב כזה, אם אעלה והוא ירים יד סבירה כמו זוג, אס או שתי תמונות, הוא ידחף לי אול אין, ואני איאלץ לקפל. לכן בחרתי רק להשוות, וכשהוא בחר לעלות ל־650 אלף, החלטתי להשוות ולקחת פלופ עם אחת הידיים הכי יפות בהולדם.

הפלופ הגיע לא רע בכלל ליד שלי: מלכה־שמונה־שש עם שני עלים. אייל מבצע הימור המשך של 650, משאיר לעצמו 1.7 מיליון מאחור. כאן מתחילות לדגדג לי האצבעות שוב מפני שברור לי שהמהלך הבא חייב להיות אול אין. אם הוא ישווה את כל הערימה שלו ויסכן את הטורניר כולו, יהיו לי לכל הפחות 30% כדי לנצח. בנוסף, ההבדל בין לדחוף אול אין ובין לשלם אול אין הוא שקיים סיכוי סביר שהוא יקפל את היד שלו. אם היה מחזיק AK, AJ, AT, אני מאמין שהיה משחק בדיוק אותו הדבר עד הנקודה הזו. לבסוף, אם אני רק משווה, יש תרחיש ריאלי שבו הוא זה שדוחף לי את האול אין בקלף הבא, מהלך שיכריח אותי לקפל יד שיש לה לפחות שמונה יציאות להשתפר ליד הטובה ביותר, כאשר במצב זה הוא עשוי להחזיק יד שהייתה מקפלת לדחיפה שלי בפלופ.

אני מנסה ליהנות מהרגע של הכרזת אול אין. הוא עושה פרצוף של חוסר אונים ובוחר להשוות עם זוג עשיריות. 70־30 לטובתו — בערך פעמיים מתוך שלוש הקופה תלך ולעברו ונחזור לשחק עם ערימות שוות, ופעם אחת הראש בראש ייגמר כשאני מניף את הגביע. הטרן מביא איתו 6 נוסף, מה שמקצץ את הסיכוי שלי לרצף בחצי. אני קורא לנסיך בכל הכוח, ככה שכשמגיע 7 בריבר, לוקחות לי כמה שניות, ולבסוף אני שואג "יששש!" ומתחיל לעכל שגם היום הזה הועתק בדיוק מתוך החלומות שלי.

מוטרף ככל שיהיה, האדרנלין צונח מהר. אבל הסיפוק והאופוריה נשארים עוד ימים ארוכים. זה הניצחון המתוק ביותר שלי. תחרויות פוקר יכולות להיות כמו תחרויות בכל ענף ספורט, כשהמשתתפים מרוויחים או לומדים לקח בזמן שהם זוכים להתמודד כשווים באירוע מורט עצבים. כולי תקווה שקרב היום שבו אליפות ישראל תתקיים על אדמת ישראל. אין ספק שהתרחיש הזה הוא נגד הסיכויים, אבל אין גם ספק שסיפורי הספורט המרגשים ביותר נבנו בדיוק כך. ומה נשאר לנו, השחקנים, חוץ מלקוות לטוב ביותר ולצפות לגרוע מכל?

הכותב הוא ממייסדי האקדמיה הישראלית לפוקר

צילום: סבב הפוקר הישראלי - IPC

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר