בכל פעם שאני שומע מישהו שמגדיר את עצמו כחובב וויסקי וטוען שהוא שותה "רק סינגל מאלט" אני מתכווץ באימה. אני לא אומר שאין סינגל מאלטים מפוארים שיש בהם כדי לכבד את לוגמיהם, אבל רק סינגל מאלט? המשפט הזה מעיד על חוסר טעם ויומרנות, או אולי פשוט על חוסר ידע. הסלידה מבלנדד לא הופכת אתכם לאנינים, בדיוק כמו שווטו על יין לבן לא מעיד על תחכום. בואו נעשה קצת סדר.

המקום המושלם לנהל את הדיון הזה הוא מוזיאון הוויסקי במתחם שרונה בתל אביב. אני מודה שאני מחבב את המקום הזה ומפעלותיו — מ"לאגר אנד אייל", בר הבירות המוזלות שבמפלס הכניסה, דרך הוולטר, בר הסיגרים, הדאבליו עם הבר הארוך שלו, וכמובן המוזיאון עצמו עם מדפי הוויסקי האינסופיים. דווקא המקום הזה, שבו רק כ־130 מתוך יותר מאלף הבקבוקים על המדפים הם "בלנדד", הוא מקום טוב לניהול דיון רציני על מה שקרה לתרבות צריכת הוויסקי.

אני נכנס למקום בצוהרי היום כדי לפגוש את להב לוטואק, המנהל המקצועי של המתחם, מעביר סדנאות, מכשיר ברמנים ובעיקר מתמסר לאהבת הוויסקי. אין לי ספק שאלמלא הסינגל מאלטים, המקום הזה, כמו רבים אחרים בעולם, לא היה קיים. ועם זאת, עולם הוויסקי ללא בלנדד הוא קצת כמו סנדוויץ' ללא שתי פרוסות של לחם. תכף נתיישב עם להב ליד ערימה מכובדת של בקבוקים כדי להוכיח את הטענה הזאת, אבל קודם כל — קצת היסטוריה.

עד למחצית המאה ה־19 כמעט, וויסקי היה רק סינגל מאלט. כל מזקקה קטנה ייצרה את הוויסקי שלה ממקור אחד של דגנים שגדלו בסביבתה וממימיו של נחל קרוב. התוצרת נמכרה לרוב בסביבה הקרובה, ולמעט מקומות שמעט הקדימו את זמנם, כמו גלנליווט למשל, היה מדובר בוויסקי באיכות ירודה, כזה שלא יושן מספיק בחביות (וכשהמוכסים האנגלים התקרבו, לא יושן כלל).

אלא שאז נפל דבר:

מחלת הפילוקסרה השמידה את רוב הגפנים בעולם וגרמה למחסור חמור בתוצרי הגפן — מיין ועד תזקיקים כברנדי או קוניאק. השוק היה בשל למחליף. כמעט במקביל, פיתח אירי בשם איניאס קופי את הזיקוק הרציף שאיפשר הפקת כמויות גדולות יותר של תזקיק סביר אך מעט חסר טעם, שהתבסס לרוב על חיטה, כלומר — גריין וויסקי.

הצלע השלישית למהפך הייתה אנשים כג'ון ווקר, ששאב השראה מעולם התה. עלי תה היו ועודם מצרך נדרש באיים הבריטיים, אבל בעלי חנויות הכלבו הצנועות של אותם ימים ידעו שכאשר נוטלים זן של תה חריף, מערבבים אותו בתה פרחוני יותר ומוסיפים זן שלישי שיחבר ביניהם — מתקבלות תערובות גדולות מסך חלקיהן. ההיגיון הזה, מגובה באמצעי הייצור המתאימים ובביקוש שנוצר בשוק, הפכו את הוויסקי הסקוטי המעורבב, הבלנדד סקוטש, למרענן הרשמי של מאה השנים הבאות.

לכל וויסקי שכזה הניואנסים שלו, אבל בגדול כל אחד מהם הכיל לפחות 50% גריין וויסקי — שהיה הבסיס הזול יחסית, שעליו נוספו כמה סוגי סינגל מאלטים על פי טעמו של המאסטר־בלנדר, עד שהושג האיזון הסופי שנכנס לחבית לכמה שנים. רוב סוגי הוויסקי הפופולריים של המאה ה־20, כמו ג'וני ווקר בתווית אדומה, בלנטיינ'ס, ג'יי אנד בי ועוד, יושנו שמונה שנים בחבית.

וויסקי אצילי יותר היה כזה שיושן לפחות 12 שנים, כשהמותג המפורסם ביותר בז'אנר היה שיבאס־ריגל שהתהדר בבקבוק עגלגל ורחב אף יותר ממני והפך לאייקון של יוקרה, בהתחלה בקרב המבינים באמת ואחר כך בקרב ה"וונאביז" — מה שקצת פגם ביוקרתו, אם כי לא בטעמו ובאיכותו. בשנים האחרונות הוא ביצע קאמבק מרשים בזכות החיבור לפרסי חדשנות, הייטק ועוד, שמתחו קו בין הוויסקי של סבא ואבא, לנכד שדפק אקזיט מאפליקציה.

פה ושם היו סינגל מאלטים שבוקבקו כמשקאות סופיים — כבר הזכרנו את גלנליווט. אבל בגדול היה מדובר בחומרי גלם לתעשיית הבלנד. המזקקות היו בבעלות יצרני הבלנדים וסיפקו להם את תוצרתם. היום, כשביקור במזקקת וויסקי נגיש כל כך, קצת קשה לזכור שג'וני ווקר, גרנט'ס, דיוארס, ג"יי אנד בי, בלאק אנד ווייט, בלס, בלנטיינ'ס ושאר מותגים שמשלו כאן בכיפה, אינם שמות של מזקקות וויסקי אלא ביטוי סופי של תוצרים מעשרות מהן שעורבבו להן יחדיו — עד עשרות סוגים שונים בתוך וויסקי אחד.

בשנות ה־60 של המאה הקודמת נפל דבר. גלנפידיך החליטו לשווק את הבקבוק המשולש עם הסינגל מאלט שלהם לשוק הצפון־אמריקאי הענק. כדי שלא לסבך את הצרכנים החדשים הם אפילו לא קראו לזה סינגל מאלט אלא וויסקי דה־לוקס. בעקבות ההצלחה ההיא, שלא קרתה בן לילה, פסעו גם גלנליווט שהגדילה את הכמויות והתחילה להפיץ את המשקה שלה גם מחוץ לאי, גלנמורנג'י ועוד. פתאום הקידומת "גלן" הפכה למוכרת ברחבי העולם. השאר כבר קרה בזכות הגלובליזציה והתפשטות הוויסקי לשווקים חדשים.

לסינגל מאלט יש מאפיינים ברורים, יותר אזוריים — "טרוארים" — אם לשאול מושג מעולם היין. באדמת האי איילה העשירה בכבול ייבשו את השעורה בעזרת בעירה של כבול וקיבלו וויסקי מעושן. לעומתו, הוויסקי של הספייסייד, בהכללה, משך לכיוונים פירותיים ופרחוניים יותר.

רק מהמשפט האחרון ניתן להבין את השפעתו האדירה של גל פריחת הסינגל מאלט על עולם הוויסקי: הוא יצר שיח. פתאום לכל אחד יש את הסינגל מאלט "שלו", פתאום מדברים על זה עוד לפני ששותים את זה. ספרים חדשים צצו, אזורי ייצור חדשים עלו — בתוך סקוטלנד ומחוצה לה. חובבי וויסקי התאגדו לערבי שתייה ולהג, סרטים הופקו, והמשקה שהיה בעבר רק חומר גלם הפך לכזה שמאפיל על התוצר הסופי. חובב הוויסקי החדש ראה בצירוף המילים "סינגל מאלט" משום ערובה לאנינות טעם, למרות שבמקור היה דווקא הבלנד זה שאמור היה להיות גדול מסך חלקיו.

עד כאן להיסטוריה. עכשיו להב שולף עבורי בקבוקים מהמדפים המפוארים של מוזיאון הוויסקי כדי שנטעם ביחד כמה בלנדים מופלאים שאכן נתקיים בהם החזון של מערבבי הוויסקי הראשונים.

 

View this post on Instagram

A post shared by Hazelwood House (@hazelwoodhousewhisky) on

1. הייזלווד 18 הוא הטעימה הראשונה שלנו. את גרסת ה־12 שלו פוגשים לא מעט בברים בישראל, אם כי עדיין לא מספיק בחנויות (אם תמצאו, הוא עולה כ־130 שקל). הייזלווד נוצר כמחווה לנכדתו של וויליאם גרנט האגדי, שהלכה לעולמה לפני כמה שנים כאישה המבוגרת ביותר בסקוטלד. יש מי שמייעדים אותו לקוקטיילים, בעיקר בגלל טעמי ההדרים שלו שמשתלבים נהדר עם מיצי פירות. מכיוון שהיבואן בחר להפיץ אותה בארץ רק דרך ברים, גרסת ה־18 שנים שטעמנו היא חסרת מחיר רשמי בישראל (המחיר בחו"ל, בתרגום לשקלים, הוא כ־300). אותה לא הייתי ממהר לקבור בקוקטייל: על ההדריות כבר דיברנו, אבל כאן יש לימוניות של ממש, שיושבת על גוף טוב ומתקתק במידה. אני לא מת על המילה "נגיש", אבל אם אתם עושים צעדים ראשונים בעולם הבלנדים היקרים, הבקבוק הזה הוא בחירה מעולה.

 

View this post on Instagram

A post shared by 響 | SUNTORY WHISKY HIBIKI (@suntorywhisky_hibiki) on

2. היביקי הרמוניה. הוויסקי היפני ראוי למדור משלו. הוא החל כחיקוי המושלם לוויסקי הסקוטי, ובשנים האחרונות — כשיצרני הוויסקי בסקוטלנד החלו לשווק וויסקי מתקתק ללא ציון גיל — הפכו היפנים לשומרי החותם. לא כולם: העובדה שהקריטריון היפני גמיש יותר מהסקוטי ושבעולם נוצר ביקוש אדיר לוויסקי יפני, הביאו לשוק כמה מוצרים נוראיים שמעבר לעובדה שהם מיוצרים ביפן, אינם ראויים להיקרא וויסקי. אבל היביקי של סנצ'ורי הוא ממש לא אחד מהם. זהו וויסקי קרוב לשלמות, עם ארומה מתקתקה אך טעם יבש, פרחוניות מקסימה וגוף קל במידה. המחיר, אם תצליחו לשים עליו יד, הוא בהתאם למחסור: 430 שקל. תוכלו למצוא גרסאות זולות יותר של המותג, גם הן שוות ניסיון.

 

View this post on Instagram

A post shared by Distiller (@drinkdistiller) on

3. ג'יימסון 18. עליי להודות שבחודשי הקיץ החמים, גם גרסת השמונה שנים של מותג הוויסקי הנמכר ביותר מתוצרת אירלנד תעשה עבורי את העבודה כשהיא מגובה בלא מעט קרח (כן, זה מה זה לא אנין, אבל כך גם הקיץ הישראלי). ה־18, לעומת זאת, הוא כבר ליגה אחרת. יש משהו מכשף בארומה שלו כבר ברגע שלהב פותח את הבקבוק. הטעם שומר על המאפיינים האיריים החלקים והידידותיים, תוך שהוא מדגיש טעמי צימוקים, וניל ומשמש מיובש. כיף של וויסקי! הג'יימסון 18 לימיטד ריזרב נמכר בישראל בטווח המחירים 450־500 שקל.

 

View this post on Instagram

A post shared by ADACHI.Sound (@soundhunter64) on

4. בלנטיינס 17. הבקבוק הזה נחשב לאחד המעולים שבתעשיית הבלנדים, עם וויסקי שהוא חתיכת משקה עם שנות היישון הלא אופייניות (לרוב טווחי הגיל הם: 8, 12, 15, 18, 21 וצפונה) ועם ריחות מסעירים שמתחילים בסילאן, טופי וקרם ברולה, אבל מסתיימים ביובש לא אופייני לציפייה המתקתקה שיוצרת הארומה. המחיר בהתאם: 350־380 שקל.

 

View this post on Instagram

A post shared by Yoshihito Ito (@antilockbrake) on

5. שיבאס ריגל 18. אם התוודיתי כאן בעבר שהגלנליווט 18 הוא הסינגל מאלט החביב עליי, הרי שאפשר בהחלט שהשיבאס ריגל 18 שנים הוא הבלנד החביב עליי. הוויסקי שמכונה גם "גולד סיגניצ'ר" הוא סקוטי שמרני במובן הכי טוב של המילה. לטעמי הוא מנצח אפילו את הגרסה המפוארת של ה"רויאל סאלוט" או ורסיות יוקרתיות אחרות כמו "אולטיס" — שתיהן לבית שיבאס. במחיר של כ־240־260 שקל, מדובר ביחס נהדר של עלות־תועלת.

View this post on Instagram

A post shared by Johnnie Walker (@johnniewalker) on

6. ג'וני ווקר בלו לייבל. בכל פעם שאני נתקל בוויסקי הזה, אני תוהה עד כמה סטיגמה עלולה להיות מטעה. העובדה שמדובר באחד הבלנדים הכבירים, חיבבה אותו מדי על נובורישים, מה שמכונה בעגה "תסמונת ב.מ.וו". רק שממש כמו שב.מ.וו הוא קודם כל פצצה של רכב, ככה הבלנד המשובח הזה הוא וויסקי כמעט מושלם. דבש ותבלינים במרקם קטיפתי עם רמז לעשן הופכים את הוויסקי הזה למה שהוא, אחד היהלומים שבכתר הבלנדים. המחיר באזור ה־500־600 שקל.

View this post on Instagram

A post shared by Compass Box Whisky Co (@compassboxwhiskyco) on

7. קומפאס בוקס. כאן היינו אמורים לסיים את הטעימה, רק שלוטואק התעקש שננסה עוד וויסקי: גריין וויסקי, הבסיס הרחב שבו נמסכים כל הסינגל מאלטים שמייצרים את הוויסקי הסופי. לבחירה שלו קוראים "קומפאס בוקס", מותג של מבקבקים פרטיים. ה"הדוניזם" של המותג הוא פיור גריין — אם תרצו, ההפך הגמור מסינגל מאלט. עשיר בארומה ונילית של חבית ובטעם שמזכיר מעט עוגת גבינה עם ציפוי וניל־לימוני. פגז של וויסקי. המחיר נע ברשת סביב 450 שקל, שווה כל שקל עבור מי שמכיר כבר את כל המותגים הגדולים ומחפש משהו חדש ושונה.

אז אם אתם חובבי וויסקי אמיתיים, כאלה שהחלו את המסע שלהם דרך בלנדים מוכרים, התפתחו לסינגל מאלטים מסוגים שונים ואתם מחפשים את הצעד הבא, אם יש לכם עוד קצת כסף להשקיע בתהליך, הבלנדים המתוחכמים והמיושנים יותר קוראים לכם — והם בהחלט שלם שעולה על סך חלקיו.

צילום: תומי הרפז

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר