אחרי שש שנים בג'ודו עברתי לקונג פו. בגיל 17 כבר הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר שיכולתי להגיע אליה אצל המורה שלי והחלטתי להמשיך ללמוד בארצות הברית, אצל המורה של המורה שלי: מאסטר ריצ'רד רטצקוף. מאסטר ריצ'רד היה אז בן 70, ואמר שהוא לא מקבל תלמידים חדשים. פניתי לבן שלו, שחשב שדווקא יהיה מצחיק להביא אותי עד לדלת הבית ולראות איך האבא מתעצבן.

הגעתי לבית בודד באמצע יער מושלג, בשיא החורף. מאסטר ריצ'רד פתח את הדלת. אהלן, אמרתי, אני הישראלי שביקש להתאמן אצלך. המאסטר טרק לי את הדלת בפנים. ישבתי על המדרגות בחוץ בקור של מינוס 15 מעלות ורוח שמביאה אותו למינוס 20. אחרי שבע שעות שמעתי את הבת של המאסטר מתחננת שיכניס אותי, כדי שלא אקפא למוות. הדלת נפתחה והמאסטר הודיע לי שאני מקבל הזדמנות אחת בלבד.

למחרת התחלנו להתאמן. אחרי חודש שבמהלכו הוא שבר לי את האף, את עצם הלחי, את עצם הזנב ועוד כמה אצבעות וצלעות, מאסטר ריצ'רד הודיע לי שאני לא מספיק טוב וביקש שאלך הביתה. חזרתי לישראל מרוסק, פיזית ונפשית. התייאשתי מכל הקטע של אמנויות לחימה והתחלתי ללמוד רפואה סינית. באותו זמן הפסקתי לישון בלילות, הייתי תלוש מהמציאות, לא הכרתי את עצמי בלי אמנות לחימה. לא חלף זמן רב לפני שקניתי כרטיס טיסה והתייצבתי שוב מול הדלת של המאסטר. הפעם הוא פתח לי את הדלת בחיוך והודיע לי שהחדר במרתף מחכה לי. הוא ידע שאחזור. הגירוש היה רק מבחן.

אחרי שש שנות אימונים הודיע לי מאסטר ריצ'רד שאין לו יותר מה ללמד אותי וכיוון אותי לתחנה הבאה: מאסטר שינג'ו קיוהידה באוקינאווה, יפן. מאסטר שינג'ו היה הלוחם בעל הדרגה הגבוהה ביותר בקראטה ווייצ'י ריו, אלוף העולם תשע פעמים ברציפות ומי שאימן את כל אלופי העולם. הייתה רק בעיה אחת: לא היה שום סיכוי שהוא יקבל אותי.

שי חי

חייב להתאפס

אחרי שנה בישראל החלטתי לצאת ליפן. מאסטר ריצ'רד הסביר לי ששינג'ו לא מקבל תלמידים חדשים — בטח לא מערביים, ובטח לא מקועקעים — אבל סירבתי לוותר וב־2007 הגעתי לנהה, בירת אוקינאווה. המכון של מאסטר שינג'ו פעל בכפר נידח בשם יומיטן. המאסטר לימד שם ווייצ'י ריו, שהיא דיסציפלינה של קראטה שנדדה מסין לאוקינאווה, ולעתים מתייחסים אליה כקונג־פו.

קראטה הוא דרך חיים שמשלבת טכניקות ששומרות על החיים, כמו הגנה עצמית וריפוי עצמי. ווייצ'י ריו, בניגוד לקראטה המוכר, משתמש בטכניקות שאינן ספורטיביות ומכוונות בעיקר להגנה עצמית. העבודה מהירה, אכזרית ומכוונת להפלה מיידית של היריב. משתמשים בה פחות באגרופים ויותר במכות של מפרק אחד: מכות לעיניים, לגרון, לביצים. בשביל להפיל יריב לא צריך יותר מאצבע אחת מכופפת שמשוגרת במדויק לנקודת תורפה.

הגעתי במונית לפתח המכון של מאסטר שינג'ו. אני זוכר את המאסטר מוקף תלמידים, מסתכל עלי יוצא מהרכב. אושי אטא קודאסאי, אמרתי. זה כל מה שידעתי לומר ביפנית, וגם את זה למדתי מנהג המונית במהלך הנסיעה: למד אותי בבקשה. אני לא יודע מה בדיוק אמר המאסטר, אבל הבנתי מיד למה הוא מתכוון: אין לך מה לחפש אצלי.

באותו רגע יצא מהמכון בחור ענק, בנוי כמו מקרר. זה היה יואיצ'ירו קוניושי, אחד מהחניכים הבכירים של מאסטר שינג'ו ואלוף יפן באותה תקופה, לוחם חזק שיכול לשתק את היריב במבט. כל מה שאתם חושבים על יפני קטן ומאומן, רק בגדול. יואיצ'ירו דיבר קצת אנגלית ושימש כמתורגמן ביני ובין המאסטר. שינג'ו הסכים רק לשלוח אותי למורה אחר שלימד בנהה. זאת השיטה היפנית: אתה פונה למורה, הוא מגלגל אותך בנימוס למורה נחות ממנו, שמגלגל אותך בנימוס למורה נחות יותר, עד שאתה נעצר אצל הנחות מכולם. התחננתי, אבל זה לא עזר. שינג'ו לא היה מוכן ללמד אותי.

מתוך מחשבה שזה לא יזיק ניגשתי למחלקת התיירות בעירייה והסברתי את המצב לאיזו גברת. היא הסכימה לעזור. אחרי שישה־שבעה ניסיונות, מאסטר שינג'ו הסכים שאחזור. נסעתי שעתיים באוטובוס והלכתי במשך עוד 45 דקות כדי להגיע לכפר. הבאתי איתי גם מנחה: מנגו. זה פרי מאוד יקר ביפן. הוא יכול להגיע גם ל־200 דולר לחתיכה.

מאסטר שינג'ו קיבל את המתנה והסכים להקשיב לקורות החיים שלי: פעמיים אלוף ישראל בקונג פו, אלוף החוף המזרחי בארצות הברית בקראטה, תלמיד של מאסטר ריצ'רד רטצקוף, מנהל בית ספר לאמנויות לחימה בישראל. שינג'ו הסביר לי שמורה לא יכול לקבל תלמיד שעובר חניכה אצל מורה אחר ולכן אני צריך מכתב שחרור ממאסטר ריצ'רד. זאת הדרך הישנה.

חזרתי אחרי כמה ימים עם מכתב ועם עוד מנגו, אבל נשלחתי בחזרה לנהה. אחרי כמה ימים חזרתי שוב לשינג'ו, הפעם עם המכתב המתורגם מאנגלית ליפנית, וגם עם מנגו ועם אננס ליתר ביטחון. שינג'ו קרא את המכתב וביקש שאבוא בערב לדוג'ו, מתחם האימונים. זאת הייתה ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי.

בדוג'ו חיכו כל אלופי יפן: שינטרו קוניושי, שוטה צקאיאמה, נאושי טאפוקו, שואיצ'י שינג'ו. לא האמנתי שאני עומד איתם בחדר אחד. שינג'ו נכנס, קרא לי למרכז החדר והורה לי לבצע קאטה — סדרת תנועות שמדמה לחימה, כמו ריקוד קרב. כשסיימתי הוא אמר ביובש שמה שעשיתי זה לא קראטה, זה נונסנס. חשבתי שזה נגמר, אבל הוא הורה לי להתחיל באימון.

זה היה אימון קשה. היה חם בין קירות העץ של הדוג'ו — חום קיצוני, 90 ומשהו אחוזי לחות — והתאמנתי מול אלופי עולם ומול המאסטר בכבודו ובעצמו. בשלב מסוים העמיד אותי שינג'ו מול הבן שלו, שואיצ'י, והורה לנו להתחיל תרגילי חישולים: מכות חזקות לבטן עם הידיים והרגליים שנועדו לחזק את העצמות והשרירים. שואיצ'י היכה בי ללא רחם, ואני השתדלתי לא להראות כאב.

בשלב הבא התייצבתי לקרב מול יואיצ'ירו. הכלל היחיד: בלי מכות לפנים. אני לא זוכר הרבה מהקרב הזה. בהתחלה יואיצ'ירו זרק כמה מכות לכיווני והצלחתי להתגונן ביעילות ואפילו לשחרר בעיטה אחורית לבטן. הוא נהדף כמה מטרים לאחור. בתגובה הוא קם, התקרב והנחית עלי רצף מהלומות שאחריו הגיע מטח בעיטות מדויקות לרגליים. אחרי כל בעיטה חשבתי שלא אוכל לספוג את הבאה. התגוננתי ככל יכולתי, ובלי לחשוב יותר מדי שיחררתי אגרוף לפנים שלו ופתחתי לו את הגבה. שינג'ו עצר את הקרב לקול המחאות של יואיצ'ירו, שרצה להמשיך לפרק אותי. התנצלתי בפני המאסטר ואמרתי לו את האמת: זה היה מתוך פחד. שינג'ו שלח אותי למלון ואמר לי לחזור בעוד יומיים.

היית טוב בקרב, אמר לי שינג'ו כשחזרתי. גם בחישולים. הקאטה הייתה על הפנים, אבל אפשר לעבוד על זה. יש רק בעיה אחת: הרמה הרוחנית. שינג'ו הסביר שאני ברמה רוחנית של חגורה לבנה. אם אני רוצה להגיע לדוג'ו, אני צריך להתחיל מאפס, מחגורה לבנה. הייתי אז כבר דאן 2, אבל לא היה אכפת לי.

חייב לאשפז

שלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד אצל מאסטר שינג'ו נגמרה לי הוויזה. חזרתי לארץ, התארגנתי על כסף ועל ויזת לימודי תרבות, חזרתי ליפן, והפכתי לצל של שינג'ו. ממש התלוויתי אליו לכל מקום. התאמנתי כל יום, כל היום: בבוקר עם תלמידי תיכון, בערב עם האלופים. בצהריים הייתי ישן שעתיים על הרצפה של הדוג'ו.

בינתיים הלך ונגמר לי הכסף. יום אחד פגשתי בחור בשם בי־קיי, אמריקאי עב בשר בן 50 ומשהו, מלא בקעקועים, עם זקן לבן וארוך שקשור בגומיות. היו לו כמה ברים ומסעדות באזור שנקרא ה"אמריקן ווילג'", מסביב לבסיסים האמריקאיים. הוא חיפש סדרן חניה לבר שלו, "נאשוויל". עבודה קשה, אבל ב־100 דולר ללילה.

לילה אחד ירד בי־קיי לחניון לבדוק מה שלומי. אחרי שנייה הופיע במקום אופנוע עם שני רוכבים סטייל מלאכי הגיהינום. הם לא חיפשו חניה: הם חיפשו את בי־קיי. איך שראו אותו ירדו שני המלאכים מהאופנוע ומיד התחילו לפוצץ את הבוס שלי במכות. כשאחד מהם שלף סכין, התערבתי. הבחור עם הסכין ניסה לחתוך אותי, אבל ניטרלתי אותו. אחרי כמה שניות השתלטתי גם על השני. בי־קיי שלף את האייפון וצילם את השניים שרועים על הרצפה.

למחרת הלכתי לדבר עם בי־קיי. הוא עדיין לא הגיע, אבל מחוץ למועדון הייתה תלויה התמונה שהוא צילם עם הכיתוב No colors will be worn in this club. הכוונה ב־Colors לא הייתה לצבעים, כן? זה סלנג שפירושו כנופיות. התברר שבי־קיי היה בעבר בכנופיה של אופנוענים אמריקאים שהיו בצבא, נשארו ביפן והתנהלו שם כארגון פשיעה לכל דבר. אחרי שבי־קיי התחתן עם מקומית והקים משפחה, הוא החליט לפרוש מהכנופיה. ראש הכנופיה לא אהב את זה; הוא פירסם הודעה שלפיה מי שרוצה להצטרף לחבורה, צריך להביא לו את הזקן של בי־קיי.

בי־קיי הציע לי לשמש כראש צוות האבטחה של המקום. ברור שזה עדיף מלעמוד בגשם ולסדר חניה, אבל גם הסיכונים ברורים. חיילי המארינס שפקדו את הבר היו פראי אדם. נתקלתי בהם כבר בדוג'ו: יום אחד הופיעו שם שניים מהם, לוחמי MMA שחיפשו קרבות ולא פחדו מדם. שינג'ו בחר באחד התלמידים, בחור עם חגורה שחורה, והאמריקאי פירק לו את הצורה תוך כמה דקות. אחר כך שינג'ו בחר בי. הייתי עדיין עם חגורה לבנה. הסברתי למאסטר שאני לא עושה ספורט־פייטינג, אבל הוא אמר שזה לא ספורט־פייטינג. ואז הוא גם אמר "הוספיטל — או־קיי".

הקרב התחיל. הבחור ניסה להוריד אותי לקרקע וקיבל ברכייה לפנים ששברה לו את האף. אחרי זה הגיעו עוד ברכיות, בעיטות, אגרופים לפנים. בחיים לא הרבצתי ככה למישהו. המאסטר ניגש לבחור השני ושאל אותו אם הוא רוצה להילחם. המארינס ויתר. שינג'ו ביקש ממנו לאסוף את מה שנשאר מהחבר שלו ולהסתלק מהדוג'ו.

התחלתי לעבוד כראש צוות האבטחה של בי־קיי. בבקרים הייתי מתאמן בדוג'ו, ובלילות עובד בבר עד ארבע לפנות בוקר. הייתי ישן שעתיים, עולה על אוטובוס וחוזר לדוג'ו. ב־23:30 הייתי חוזר ל"נאשוויל". הבר שכן בקומה השנייה של מבנה מסחרי ישן, לא רחוק מהאמריקן וילג'. מוזיקת רוק וקאנטרי, הרבה עץ, הרבה ברבן. במרכז ניצבה האטרקציה המרכזית: מתקן רודאו. בחדר האחורי עבד מקעקע שעשה פרנסה יפה משיכורים שחייבים מזכרת מלילה שהם לא יזכרו לעולם. בקומה השלישית פעל ה"צ'יצ'יז", מועדון חשפנות.

כל ערב היו שיכורים שיצאו משליטה, כל לילה צריך היה להוציא מישהו בכוח החוצה, קצת לדחוף, קצת לחנוק. פעם מישהו דקר את אחד מאנשי הצוות. בתגובה הוא נדחף במורד המדרגות ומת. אותי תקפו יותר מפעם אחת עם בקבוק שבור. זה כלי נשק הרבה יותר קטלני מסכין, כי הלהב לא אחיד והזכוכית עלולה להשאיר רסיסים בבשר. בדרך כלל השתמשתי בכיסא בר כדי לנטרל את הבקבוק וקינחתי באגרוף לתוך הפנים.

בחודש הראשון שלי לא היו הרבה אירועים חריגים, רק השיכורים הרגילים, אבל אז הגיע הלילה שבו נחתה עלינו קבוצה של חיילי מארינס מתודלקים היטב. קלטתי אותם כבר בכניסה וסימנתי לברמניות לא לתת להם לשתות. בתגובה נעמדה החבורה ליד הבר ולא איפשרה לאף אחד להתקרב. ניגשתי לאחד מהם וביקשתי ממנו בנימוס לפנות את המקום. הוא צעק עלי שהוא לא מתכוון לעשות את זה. ביקשתי ממנו שוב לעזוב. הוא אחז בכוס בירה וניסה להעיף אותה לכיוון הפרצוף שלי, אבל הצלחתי להתחמק. שלחתי יד לעבר אחת מהעיניים שלו, קטפתי לו את הריסים ונעלתי את היד עם הבירה.

הצלחנו לפנות את הבלגן החוצה לפני שמישהו נפגע. הבחור דימם וצרח שהוא עיוור. הוא חשב שהוצאתי לו עין. הרגעתי אותו, ניקיתי לו את העין והסברתי שכלום לא קרה ושהריסים יצמחו בחזרה. טיפלתי בו עם קרח ומחטים סיניות. הוא התנצל והלך הביתה. הלילה הזה הפך לקאלט בקרב הצוות. היינו צופים בווידאו ממצלמות האבטחה שוב ושוב, מתעכבים על רגע תלישת הריסים. אחרי האירוע הזה, כל הקבועים של הבר כבר ידעו שעדיף לא להתעסק איתי. אחרי חודש חזר למועדון הבחור בלי הריסים. הוא הזמין את כל הצוות לדרינק, ובסוף ניגש אלי וביקש שאלמד אותו. הסכמתי. לימדתי אותו עד שהוא נשלח לאפגניסטן. אנחנו עדיין בקשר.

חייב להתחייב

ערב אחד נכנסה לנאשוויל קבוצה של יפנים שיכורים בחולצות הוואי. נתתי להם להיכנס, אבל לא הסכמתי שיישתו והם התחילו להשתולל. ניגשתי אל מי שנראה כמו מנהיג החבורה וביקשתי ממנו שיירגע, אבל הוא ענה לי בגסות וקרא לי דירטי גאיג'ין. זר מלוכלך. החברים שלו הצטרפו בצעקות "גאיג'ין מת". בשלב הזה איבדתי את הסבלנות והורדתי את המנהיג ושניים מחבריו במכות מהירות. הצוות השתלט על שאר החבורה. העפנו אותם משם, אבל המנהיג הספיק להביט בי במבט מקפיא ולומר: "אתה גאיג'ין מת".

אחת המלצריות ניגשה אלי עם דמעות בעיניים. היא סיפרה לי שהאיש הזה הוא בוס מקומי של היאקוזה. אתה צריך לעזוב את האי, אמרה. גם בי־קיי, שראה את הצילומים מאוחר יותר, נכנס ללחץ והחליט לסגור את המועדון עד שהעסק יירגע. אחרי יומיים קיבלתי טלפון בהול מחבר מקומי, מקעקע. הוא ביקש שאגיע אליו לחנות מיד. כשהגעתי לחנות, הופתעתי לגלות אותה סגורה באמצע היום. דפקתי בדלת ומישהו פתח והוביל אותי לחדר האחורי. החבר המקעקע שלי עמד שם עם בחור יפני נוסף, מקועקע מכף רגל ועד ראש ואוחז בחרב קטאנה. לצידם ישב הבוס מהיאקוזה עם העיניים ברצפה, כולו חבול ופצוע. היפנים שאלו אותי אם אני מכיר אותו. הינהנתי. הם אמרו שהוא טעה ושאלו אם אני מוכן לסלוח לו. הסתכלתי לתוך העיניים השבורות שלו ועניתי מיד שכן.

הבוס הסתלק. בדיעבד התברר שהחבר שלי היה בוס בכיר ממנו, והוא זימן את המעורבים ברגע ששמע על המקרה כדי לוודא שכלום לא יקרה לי. הוא לקח אותי לחדר הקעקועים, הושיב אותי על כיסא ונתן לי מתנה שתמנע ממני להסתבך במקרים כאלה בעתיד: קעקוע של סמל החבורה שלו על הצוואר.

היום שנינו מסתובבים גם עם כתובות שקיעקענו זה לזה — המילה "אח" בעברית על כף היד.

קעקוע

חוץ מיפנים כועסים וחיילים שיכורים הסתובבו בנאשוויל גם הרבה אמיג'ו. זאת המקבילה האוקינאווית לפרחה. בחור יפני שמכבד את עצמו לא יסתובב עם אמיג'ו, אז הן הולכות לאמריקאים. בעיקר לשחורים. הן מזדיינות איתם, נכנסות להיריון ומפנטזות על חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשביל המארינס זה בסך הכל עוד מזרן מזדמן.

לפעמים אתה נתקל ביפנים שכן מסתובבים עם אמיג'ו. אלה המיץ של הזבל. לילה אחד ראיתי מישהו כזה על הבר, והוא ניגש אלי ואמר שהוא רוצה את הבירה שלי. נתתי לו. הזבל רוקן את המשקה בלי להוריד ממני את העיניים, מחה את הקצף וניפץ את הכוס על הרצפה. אחר כך הוא אמר שהעיניים שלי קרובות מדי אחת לשנייה. ביפן זה עלבון חריף. באותו רגע החברה שלו קפצה עליו, גררה אותו החוצה, הוציאה שטר של 100 דולר ואמרה שנשמור את העודף. אפשר לומר שבעודף היא קנתה את הפרצוף של החבר שלה.

פעם אחרת נכנס איזה בחור והתחיל לגעת באחת המלצריות, לתפוס אותה בתחת, דברים כאלה. הייתי כבר רגיל לשמוקים האלה, שמתנגדים ונלחמים. ניגשתי אליו מאחורה, תפסתי אותו בגרון, הורדתי אותו וגררתי אותו החוצה. פתאום הופיע חבר שלו, ושניהם בכו והתחננו שאסלח להם. התברר שהם שמעו עלי. אמרתי לעצמי שאם רק הפחד ממני גורם לבנאדם להתחנן על חייו, אולי הגזמתי קצת.

שבוע אחר כך חזרה לבר הכנופיה הישנה של בי־קיי. הם היו שבעה, ואני ישבתי עם הגב לכניסה ולא ראיתי אותם. אחד מהם שבר לי בקבוק על הראש. לא נפלתי. קפצנו עליהם וניסינו להוציא אותם, אבל הם היו רבים מאיתנו. כיסאות עפו, בקבוקים נשברו. נפצעתי בראש ובחזה. בסופו של דבר ברחו שלושה מאנשי הכנופיה ועל השאר השתלטנו. המשטרה עצרה אותי, ושוטרים צבאיים עצרו את המאבטחים האחרים, שהיו חיילים ועבדו בלי אישור. שוחררתי עוד באותו לילה.

למחרת הגעתי לדוג'ו. מאסטר שינג'ו כבר ידע על מה שקרה: מפכ"ל משטרת אוקינאווה, תלמיד ותיק שלו בדרגת דאן 7, דאג לעדכן אותו. רק אז גילה המאסטר במה אני עובד, והוא היה מאוד מאוכזב. עדיף למות עני ורעב מאשר לחיות עם הבושה שבלהכות אדם אחר, אמר לי. הקראטה הפך בעולם המערבי לאמצעי להגנה עצמית, אבל קראטה הוא דרך חיים של שיפור עצמי ושימור עצמי. הגנה עצמית היא רק חלק מזה. אסור להרוויח כסף ממיומנויות שרכשת דרך הקראטה. באוקינאווה אין מורה שמתפרנס רק מקראטה. לכולם יש עוד ג'וב. שינג'ו, למשל, הוא בכלל סוכן ביטוח. נכון שאין לו כל כך זמן לעסוק בזה, אבל הוא לא תלוי בקראטה למחייתו.

באותו יום עזבתי את העבודה. חזרתי להיות עני מרוד. היו ימים שחייתי על צלחת אורז ביום. לפעמים רבתי עם החברה שלי על אוכל. אבל החזקתי מעמד.

בסוף התקופה שלי באוקינאווה הייתי חבר בנבחרת שזכתה באליפות יפן בקראטה. הפכתי לעוזר הראשי של מאסטר שינג'ו והתחלתי ללמד איתו במכון ובבתי ספר. ביום שעברתי את המבחן לדרגת דאן 3 חזרתי לארץ ופתחתי דוג'ו משלי בהרצליה. מאז אני חוזר ליפן שוב ושוב. בדצמבר האחרון חזרתי מעוד מבחן באוקינאווה. עכשיו אני דאן 4.

סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט | צילומים: אילן ספירא

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר