חברי כנסת

 

5 ח"כים נכנסים לבר ומתחילים ללרלר. נשמע כמו שקר של דוד שתיין בארוחת ערב שבת. אמנם יש לי וייב של דוד שתיין, אבל זה לא שקר. פרלמנטים חוצי מפלגות כאלה מתכנסים באופן קבוע בברים ובמסעדות ואני, דוד שתיין גיבור, זכיתי חודשיים לפני הבחירות להשתכר איתם ולהרגיש כמו זבוב במפרום של מזנון הכנסת.

קבענו בשישקו ב־18:00. יואל חסון הגיע ראשון. היה לו פה פעם פרלמנט קבוע, ובסוף הערב הוא יפתח שולחן ויפרק קבבים עם כתב פוליטי בכיר. מיד אחריו מגיעים מוסי רז ומרב בן ארי. שלושתם מתיישבים על הבר, ואני שומע אותם צוחקים. הליכודניקים מאחרים. אני מתבונן מהצד ומגלגל סיגריות לדוברות שלהם, שלחוצות ודרוכות בהרבה ממעסיקיהן.

אני מצטרף לשולחן, ולפני שאני מספיק להוציא מילה מיקי זוהר מתקרב בחליפה, מדבר בטלפון.

מוסי: תראו אותו, מנהל את המדינה, מעביר עוד חוק עכשיו.

מרב: הוא לא יודע לאן ללכת, הוא מקריית גת.

יואל: תראי את העסקן הזה.

מוסי: תמיד עם הטלפון באוזן.

השלושה צועקים "מכלוף" ומנופפים בהתרגשות של ילדים. הוא נכנס, לוחץ לי את היד תוך כדי שיחת טלפון ובוחן אותי בחשדנות. אני מציג את עצמי כמספר ארבע במפלגת "חוסן לישראל" של בני גנץ. השלושה צוחקים. מיקי זוהר עדיין מדבר בטלפון, "אני אעזור לך במה שאני יכול, הכל ביושר יהיה". יואל חסון מגיב, "מהות היושר, היושר בהתגלמותו — קבלו את היושר". מיקי מנתק את השיחה ופונה אליי, "אתה מחוסן לישראל? איזה מקום אתה?". יואל שולף, "הוא מקום ראשון. אתה לא מזהה את גנץ?". מיקי זוהר אדיש לפאנץ' וחוזר לטלפון.

 

מרב: מיקי איך הולך בפריימריז?

מוסי: אתה רוצה שאני אתקיף אותך, זה יעזור?

מיקי: אני בתקופה רגישה.

מרב כבר בכוס היין השנייה. השאר בבירות. סבב צ'ייסרים ראשון מגיע לשולחן. מיקי אומר שהוא לא שותה אלכוהול ומזמין קולה זירו.

יואל: איפה ולדימיר שלך?

מיקי: סלבה.

כולם צוחקים. מתברר שסלבה הוא הנהג הצמוד של מיקי שמסיע אותו בכל הארץ כדי לגייס קולות בפריימריז המתקרבים בליכוד.

מיקי: סלבה מחפש חנייה.

יואל: מה אתה מתקמצן על 20 שקל חנייה?

מרב: מה אתה שולח אותו לחפש חנייה באלנבי? יש לך חניון, זו הוצאה מוכרת במס.

 

חברי כנסת

 

צ'ייסר ראשון. אני מציע להרים כוסית ולאחל שהם ייבחרו לכנסת הבאה. בכל זאת, כל הח"כים בשולחן נמצאים בסכנת הדחה. יואל חסון, נבחר הציבור הוותיק בשולחן, נמצא באי ודאות לאחר ש"התנועה" נזרקה מהמחנה הציוני. מרב בן ארי סוגרת קדנציה ראשונה כח"כית מטעם "כולנו", שנמצאת בירידה מתמדת בסקרים. מוסי רז, שנבחר לראשונה לכנסת ה־15, חזר למשכן אחרי 15 שנות גלות בעקבות פרישתה של זהבה גלאון וכיום מתחרה בפריימריז על מספר מועט של מקומות ריאליים. אמיר אוחנה ומיקי זוהר, שגם להם זו קדנציה ראשונה, נמצאים בעיצומם של פריימריז סוערים בליכוד.

יואל חסון משנה את ה"לחיים" שלי לבחירות הגונות, ושהרוסים לא יתערבו לנו בסייבר. אני חושב לומר שאולי הסיכוי היחיד של ציפי לבני זה התערבות של פוטין אבל סותם את הפה ומוריד את הצ'ייסר.

אמיר אוחנה מגיע. גם הוא בחליפה. הוא חזר הרגע ממפגש פעילים בישוב הדרוזי ירכא. כולם מתחבקים, ומיקי מכנה אותו "סנאטור אוחנה". מוסי מחבק את אמיר ואומר למיקי שיצלם. "תפיץ את התמונה והוא גמור בפריימריז". אמיר מתנער מהחיבוק בחיוך ואומר ש"מפה אני הולך להתראיין בערוץ 20. מה אני צריך, לשתות או לא לשתות?". מרב עונה, "לשתות, כמה שיותר".

צ'ייסרים מגיעים בלי הפסקה, והאווירה מתחממת. אני אומר להם שיש איתם הרגשה של תיכון, מין "עניין של זמן" עם בני 40 פלוס־מינוס. יואל שואל, "אפרופו תיכון, יש מישהו בכנסת לדעתכם שהוא מוחרם, לא מקובל?". "חנין זועבי", עונים הליכודניקים בתיאום מושלם. מרב מוסיפה את זחאלקה. יואל אומר שעם זחאלקה עוד אפשר לדבר, אבל עם זועבי ממש לא. אני שואל אם יש מצב שהיא שתולה של השב"כ, ואמיר אומר ש"אם כבר היא שתולה של הליכוד". מוסי אומר שזחאלקה אולי חמום מוח אבל הוא מהחכמים בכנסת ויודע על היהדות יותר מרוב חברי הכנסת היהודים. מיקי נאלץ להסכים.

חברי כנסת

 

אני שואל אם חוץ מהם יש עוד לא מקובלים, ומרב עונה שלאורלי לוי אין חברים בכנסת. כל הפרלמנט מסכים, ואני שואל אם זה בגלל שהיא סיעת יחיד. מרב אומרת ש"היא לא מדברת עם אף אחד, היא לא חברה של אף אחד. לי יש חברים — שמאל, ערבים, ליכוד, בצלאל (סמוטריץ'), ואנחנו מחליפים תמונות של הילדים, ויש אנשים שאין איתם שום תקשורת. אתה רואה את זה בשעות הקשות של המליאה, אתה רואה את זה בלילות מי יושב ביחד, והיא לבד".

"נשמע קשוח", אני אומר, "ומי המקובלים?".

מרב: אני אגיד לך מי הכי מקובל לפי כל מפלגה. במפלגה שלנו אני הכי מקובלת.

אמיר: אגב, גם הליכודניקים מתים על מרב.

מרב: ב"ישראל ביתנו", עודד פורר הכי נורמלי.

מוסי: יואל מקובל.

יואל: אבל הסכמנו כולנו שהכי מקובל זה דוד ביטן.

אני: בגלל התפקיד?

מוסי: בגלל האישיות, האישיות כובשת.

מרב: הוא יודע לגשר בין כל החברים.

מוסי: אולי התפקיד עזר לו, אבל יש לו אישיות.

מיקי: הוא יודע להצחיק, הוא יודע להתחבר. בנאדם נוח, לב רחב.

מרב: מגיע עם סוכריות, שקיות של סוכריות. אתה יודע, כשהיו את החקירות עליו, אפילו מרצ הטהרנים הגדולים — אף אחד לא אמר נגדו משהו, ויש לנו טהרנות, בעיקר אצל מרצ. כי ביטן תמיד ידע לעזור לכולם.

מוסי: למה טהרנים?

יואל: אתם סוג של טהרנים, בוא, אתם פיינשמייקרים, זה ידוע.

 

חברי כנסת

 

כל השיחה על המקובלים והמוחרמים עושה לי פלאשבקים לחטיבת ביניים. אני שיכור על בטן ריקה ונזכר איך בכיתה ח', ירקוני החרים אותי ממדורת ל"ג בעומר כי העדפתי לשבת במזגן ולצפות ב"השיר שלנו" מאשר לגנוב קרשים מאתרי בנייה. מצד שני, בכיתה ה' נבחרתי להיות יו"ר מועצת התלמידים עם הסיסמה האלמותית "ירמי שיק יו"ר מדליק". במהלך כהונתי לא מימשתי את מצע הבחירות שכלל "הפסקות כל הזמן, לוקרים לכולם ופינת חי עם זברה", ובעיקר אכלתי עוגות שהוברחו לחדר המורות אחרי ימי הולדת.

בינתיים בבר, האוכל מגיע לשולחן. השישקו מפנקים אותנו ברוסטביף, כבד קצוץ, צזיקי, פלפלים קלויים עם פטה וכרובית שלמה בתנור עם טחינה. מיקי נלחץ ושואל אם הבשר זה חזיר. יואל עוקץ ש"בכנסת הבאה צריך לעשות לך סבב תל אביב שקצת תכיר את עיר החטאים שאמרת עליה דברים כל כך קשים כמו להוציא את תל אביב מגבולות ישראל".

מיקי: לא אמרתי להוציא, אמרתי דבר אחד, שחשוב שגם העיר תל אביב תתחבר לעקרונות היהודיים שלה והיא לא יכולה להיות מדינה בפני עצמה.

מוסי: תל אביב היא מדינת אויב או מדינה ידידותית?

מיקי: מדינה ידידותית. יש לנו שלום איתה, יחסים דיפלומטיים.

מוסי: יש מצב שנתניהו יבוא לפה לביקור היסטורי?

מרב: יש לנו מלא מצביעים בתל אביב, מה קרה לך. אתה יודע כמה ליכודניקים יש בתל אביב?

מוסי: בטח הם ליכודניקים חדשים.

אני: תגידו, יותר טעים פה מבמזנון הכנסת?

מוסי: אני אוכל בחלבי. ביום שני סושי —

אני: עם טונה מקופסת שימורים.

מוסי: — לא לא, סושי טבעוני.

מרב: על הפנים. אני לא אוכלת שם.

יואל: אי אפשר להבין איך הכנסת בכל שנותיה לא הצליחה לפצח את הנושא הזה של רמת האוכל.

אני: כמו עוד הרבה נושאים.

יואל: רמה כל כך לא טובה, כל כך לא מתאימה לפרלמנט.

מיקי: תקשיב, אם אני הייתי לוקח על עצמי את העניין הזה, אנשים היו מלקקים את האצבעות.

מרב: אני מביאה אוכל מהבית בקופסאות. בגלל שיש לי צליאק, רגישות לגלוטן.

אני: צליאק, מאוד שמאלני מצדך.

אמיר: כאמל שאמה הכהן שהיה שגריר באו"ם אמר לי שכשהוא היה מגיע לפרלמנטים אחרים, הוא היה מקנא. הסנאט הצרפתי זה כוכב מישלן. הח"כים לא מפונקים — היינו בצבא, יכולים גם לאכול סנדוויצ'ים. אבל כשמארחים דיפלומטים זרים, זה לא נעים.

מיקי: אנחנו משלמים בעבור האוכל, ולא הייתה לנו בעיה לשלם קצת יותר בשביל לקבל אוכל יותר איכותי.

אמיר: יש את הבעיה של הכשרות, שהחרדים חייבים אוכל מהדרין מהדרין.

מיקי: זה מתחיל משם.

אני: שוב זה החרדים והערבים, הא?

אמיר: לא, הערבים לא קשורים.

חברי כנסת

 

הפרלמנט האמיתי מתרחש בפרסה, הח"כים מספרים לי. הפרסה זה לא מקום של הימורי סוסים, אלא מעין לובי שנמצא מאחורי דוכן מליאת הכנסת. אני שואל אם בגדול זו המחששה שלהם.

יואל: סוג של. יותר כמו לאונג' כזה, המקום היחיד שחברי הכנסת באמת חופשיים להיות עצמם.

אמיר: בפרסה אין צלמים, אין תקשורת, כמעט אין עוזרים. אפילו לא מקובל להחזיק שם סלולרי ולצלם. שם אנחנו יושבים ומדברים. קואליציה, אופוזיציה — אפילו ראש הממשלה יושב איתנו.

הח"כים מספרים שמהפרסה אין הדלפות, זה חוק לא כתוב ביניהם. היה אפילו מקרה שאחד מהשרים התמוטט שם בעקבות לחץ בחזה והמקרה מעולם לא הודלף.

אני: עם אילו חברי כנסת אתם נפגשים אחרי העבודה?

מרב: פתחתי קבוצת ווטסאפ "הכי טובות שיש" — שולי מועלם מ"הבית היהודי", קארין אלהרר מ"יש עתיד", ואיילת נחמיאס ורבין מ"העבודה". אנחנו נפגשות לארוחת בוקר יחד. גם עם איציק שמולי אני נפגשת בשבת.

אני: נראה לי את הכי מקובלת.

מוסי: היא מהמקובלות, אין ספק.

יואל: היא אובר אינטליגנציה רגשית, ההפך מאוטיזם באופן מוחלט.

מרב: האמת יש מלא אוטיזם בכנסת.

יואל: יש מלא אוטיזם בכנסת, מלא על הספקטרום.

אני: יש איזו פדיחה רצינית שעשיתם בכנסת שלא דלפה לתקשורת?

מרב: יש מלא פדיחות, אבל הדבר הכי חמור בעיניי זה שאתה מגיע לכנסת ולא מלמדים אותך כלום. זורקים אותך ככה, תשחה, ואז אתה לא מבין שדברים שאתה אומר פתאום יוצאים לך בכותרת ראשית.

אמיר: אתה רוצה לנהוג? עושים לך שיעורי נהיגה. חבר כנסת? הופ, יאללה רוץ.

מרב: כשאתה מגיע בהתחלה אתה אדם מן הישוב, לוקח לך זמן להפנים את התפקיד. אני זוכרת שאמרתי משהו בוועדת חינוך, ומרגי (יו"ר הוועדה וח"כ מטעם ש"ס) ממרפק אותי ועושה לי, מרב די, די.

מוסי: הוא נגע בך?

כולם צוחקים.

מרב: לא לא, מרפקים באוויר. ופתאום מה שאמרתי יוצא ראשי בדה מרקר. ואני כאילו מה קשור? מה מרב בן ארי מעניינת. פדיחות. אתה לא קולט את זה, אף אחד לא מלמד אותך.

 

חברי כנסת

 

אני: אתם לא חושבים שדווקא בתקופה של בחירות, כשמרגיש שהקרע בין שמאל לימין גדול מתמיד, לא חשוב להראות את היחסים הטובים ביניכם?

מוסי: ממה שאני רואה ברשתות, המאבק בתוך הגושים יותר גדול מבין הגושים. אני פעיל פוליטית 40 שנה. כשהייתי נער אחרי עצרת בחירות של "המערך" חטפתי אגרוף, הלכתי עם פנס שבוע. ארבע שנים אחרי זה — שוב, פנס בעין. פעם הייתה הרבה אלימות ברחוב, היום זה ברשת.

מיקי: אם משתפים פוסט שלי באחד מעמודי השמאל, אתם לא יכולים לתאר איזו שנאה. אבל אני מגיב ואומר, כמה שנאה, מה זה נותן לכם.

אמיר: אני מעדיף דיבורים ולא יריות.

מוסי: אני חושב שדברים קצת התמתנו. דיבורים עם כל הכבוד זה עדיף. דווקא בגלל האלימות הנוראה ברשתות. היה לי פוסט עם 9,000 תגובות של שנאה. אם אתה קורא את דף הפייסבוק שלי אתה מופתע שאני עדיין חי בכלל.

 

חברי כנסת

 

הערב לקראת סיום. יואל מציע שנעשה הימורי בחירות ונחשוף אותם אחרי הבחירות. מרב שואלת אם אני יודע למי אני מצביע. אני עונה לה שאני מצביע שמאל, אבל עדיין אין לי מושג במי לבחור. היא מתעצבנת, "נו באמת! למה אתה חייב להיות אשכנזי תל אביבי שמאלני? למה אתה לא יכול לשבור את הסטיגמה?".

מיקי חייב לעוף כי הוא קבע פגישה עם שני פעילי ליכוד חובשי כיפה במסעדה התאילנדית הצמודה. אני שואל אם זה לא מפריע שהמסעדה מוכרת טריפה ושרצים, והוא עונה שהם מזמינים רק לשתות. אני צוחק ואומר לו שעד עכשיו נחשפתי אליו רק בתקשורת והופתעתי לגלות שהוא אחלה גבר. הוא מחייך ונעלם בהמולה. אני שיכור ושוב רעב, מתחיל ללכת ורואה את יואל מפרק קבב עם עיתונאי אמיתי. אני בוהה בקבב, מתפקס והולך הביתה.

חברי כנסת

צילומים: טל שחר | צילום תמונת יחיד: אמיר אוחנה: אלכס קולומויסקי, מיקי זוהר: דוברות הכנסת, יואל חסון: עדי אורני, מירב בן ארי: דוברות

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר