כשהניווט מתחיל, הגוף מתחמם. אחרי רבע שעה מגיע האדרנלין. זה עוזר, ואתה מתחיל להתרגל. עד שנעצרים לבדוק אם הגענו למקום הנכון. ברגע שמפסיקים לזוז הגוף קופא, העייפות שוב מנצחת, הטשטוש מתנפל כמו חיה רעה. אסור לשבת, כי כל כמה זמן חייל פשוט נרדם ונכנס להיפותרמיה, אז נרדמים בעמידה. אין מי שלא נרדם בעמידה. פעם נרדמתי תוך כדי בהייה בשמיים וחיפוש אחר הקסיופאה, קבוצת כוכבים שעוזרת לאתר את כוכב הצפון. נפלתי אחורה על סלע ופתחתי את הראש. כששלחתי יד לראש הרגשתי את הרטיבות הצמיגית והחמה של הדם. זה כאב מאוד, אבל לפחות בזכות הכאב נשארתי ער בהמשך הניווט. כשמנווטים בזוג, אפשר ממש להתפנק. הפטנט הקלאסי הוא שיטת הגולם: חייל אחד ישן בהליכה ונותן לשני לנווט. באמצע הציר מתחלפים, וככה כל אחד מצליח לישון בתור שלו. ולמרות שהרגליים צועדות, איכשהו זו שינה לכל דבר. עיניים עצומות, חלומות, אר־אי־אם, הכל. היו אפילו דיווחים על קרי לילה.

 

ואז מגיע הרגע הזה, שהמציאות מתערבבת עם החלום. אין לך מושג אם אתה ער או ישן, וזה ממילא כבר לא משנה. אתה פשוט ממשיך, ונותן לזה לעטוף אותך. מין תחושה כזו משונה, כמעט מיסטית. הליכה שקטה וארוכה במדבר, מסע בשממה אפלה, מהסוג שמוכר כנראה לכל נביא, משוגע או נרקומן. הקלישאות הידועות לא יעזרו כאן. אף אחד לא פוגש את אלוהים, וגם לא את השטן. אבל אתה פוגש משהו. אולי את עצמך. הצללים משחקים איתך, הסלעים הענקיים שותקים בפניך, והרשרושים העמומים במכשיר הקשר נכנסים דרך האוזן כמו נמלים. אתה לבד עם החושך, עם הכלום.

 

פחד ותיעוב ליד באר שבע

אחרי כמה שעות זה מתחיל להיות מעניין באמת. הרגליים ממשיכות לצעוד מונוטונית, אבל הראש נודד אל הלא נודע. נכון, זה בסך הכל ניווט בארץ, בין דימונה לבאר שבע, אבל בלילות חשוכים ללא ירח זה יכול להיות גם טריפ רע, משהו שאולי מזכיר פראנויה.

כשמנווטים בזוגות זה בקושי מורגש. מקשקשים, מתאמצים לשקוע בשיחה, מנסים להתעלם מזה. הבדיחות הטובות ביותר, הרגעים העמוקים צפים, מספרים אחד לשני סיפורים. אבל בניווטי בדד, ניווטים ללא בני זוג שמטרתם לשפר את הרמה האישית, אין עם מי לדבר — רק עם עצמך. יש כאלה שמתחילים לשרוק בשקט, אפילו לשיר לעצמם. אחרים ממלמלים, ודתיים מתפללים לאלוהים. העיקר לא לתת לדבר הזה שמסביב לחלחל פנימה. אבל באיזשהו שלב אתה מפחד להרעיש, חושש ממה שאולי מסתתר מאחור בצללים, למרות שברור שאין שם כלום. זה השלב שבו כל אחד מחזיק פתאום את הנשק קרוב יותר, מזכיר לעצמו איפה המחסנית ואיך דורכים. אם הגעת לשלב הזה, זה אומר שהדמיון כבר התחיל להתפשט בתוך הראש כמו כתם דיו שחור ומוזר.

 

הכתבה המלאה מחכה לכם בגיליון דצמבר 2018

 

צילום: דובר צה״ל

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר