סוף חודש נובמבר, חדר ישיבות סטנדרטי ואפרורי באחד מבנייני המשרדים של הבונדסטאג בברלין. מחוקק גרמני בכיר מה־CDU, מפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, מארח חבורה של ישראלים שבאו ללמוד מהם האתגרים הקריטיים ביותר שעמם מתמודדת המדינה החזקה והמשפיעה ביותר באירופה. הגרמני הסכים לדבר על הכל. "אבל", הוא אומר, "אני מבקש שלא תצטטו אותי". ההסכמה ניתנה. כדי לא להפר את הסיכום שהושג בברלין, הדברים שלו יובאו גם כאן שלא בציטוט ישיר.

תראו, אמר המחוקק הגרמני לאורחיו, יש לנו בעיות עם פליטים, ועם ביטחון, ועם טרור, ועם אינטגרציה ועם הרבה דברים נוספים. אבל ברמה הפוליטית, הבעיה הכי גדולה שלנו היא השקרים שמפיצים נגדנו בימין. אנחנו במצב כלכלי טוב מאוד, יש עודפי תקציב של יותר מ־20 מיליארד יורו, גרמניה חזקה ויציבה מאי פעם — אבל הימין מפיץ שאנחנו לפני קריסה, שהכל הולך להתמוטט. הם מספרים שגרמניה עומדת בפני אסון גדול, ושהפליטים אשמים בכל.

אנחנו לא יודעים כיצד להתמודד עם השקרים האלה. אנחנו לא כל כך יודעים איך לדבר עם האנשים ששומעים את הדברים האלה, מאמינים להם וחיים בפחד שגרמניה מתמוטטת. אנחנו לא יודעים איך לעמוד מול טענות שמיליוני פליטים יבואו וישחטו את הגרמנים, יהרסו את התרבות הגרמנית, יאנסו את הבנות שלנו ולא יהיה מה לאכול. ההשפעה של הדברים האלה ניכרת בקלפי, כולכם ראיתם את התחזקות מפלגת הימין AfD (אלטרנטיבה לגרמניה). הכי נורא זה שאנחנו לא יודעים איך לעצור את פוליטיקת הפחד הזו שצוברת כל כך הרבה כוח והשפעה.

קאט, ומעבר חד אלינו. ליתר דיוק, לפריים של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשרד הביטחון בקריה שבתל אביב, אל האירוע שבו הכריז על עצמו כמחליפו של אביגדור ליברמן. "אנחנו נגבר על אויבינו", הפנה ראש הממשלה ושר הביטחון מבט מלא אימה אל אזרחי המדינה, כאילו בא לבשר על מלחמת עולם. "אני אומר זאת, ידידיי, בלי להמעיט כהוא זה מן האתגר שלפנינו, ואני מראש אומר לכם — הדבר יהיה כרוך בהקרבה. אבל אין לי שום ספק שבעוז רוחנו, בעוז רוחם של חיילינו, בחוסן של אזרחינו — אנחנו נגבר על אויבינו".

המעמד הזה, מעמד ההקרבה וההשמדה שיצר נתניהו באותו הערב כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים שלו, שינה את כיוונה של המערכת הפוליטית. אם עד הנאום נדמה היה כי הבחירות הכלליות קרובות מאי פעם, ואפילו הבייס הימני מתרחק מן המנהיג שהעדיף הסדרה בעזה ולא מלחמה — הרי שאחרי הנאום, הבייס נהר חזרה הביתה. פוליטיקת הפחד שוב ניצחה, ונתניהו רשם לעצמו עוד ניצחון על יריביו, הפעם מבית.

 

Hungary To Hold Parliamentary Elections

 

תנו לפחד לנצח

נושאי ההפחדה בגרמניה ובישראל אולי שונים במקצת, אך פוליטיקת הפחד חיה ובועטת במלוא כיעורה. ולא נראה שהיא הולכת להיעלם בקרוב. כוחה רב, והשפעתה מכרעת והרסנית למדי. הפוליטיקה הזו מכוונת אל הבטן הרכה של הציבור, אל הפחדים הקיומיים העמוקים והבסיסיים ביותר, ונועדה לשתק את החשיבה החופשית ונטולת הפחדים. אמנם האופנה בשנתיים וחצי האחרונות היא לדבר על פייק ניוז, אבל נראה שהכזבים הם רק נדבך אחד בתוך מערך גדול הרבה יותר, שעמודי התווך שלו הם הפחדה, הפחדה ועוד קצת הפחדה.

שקרים ופחד, מתברר, הולכים יחד לא רע בכלל. הם מתדלקים זה את זה בהצלחה רבה, ומעמידים על רגליים איתנות לא רק את פוליטיקת הפחד, אלא גם את שלטון הפחד. אם הגרמנים חוששים מהמהגרים ומהפליטים, וממשבר כלכלי חמור שיביא לקריסת האימפריה שהם בנו אחרי מלחמת העולם השנייה, הרי שהישראלים חוששים מאיראן, ומחמאס, ומחיזבאללה, וגם ממבקשי המקלט. כל אלה, חשוב להדגיש, אתגרים אמיתיים שהמדינה חייבת להתייחס אליהם. אבל שום נקודה לא מחברת בין התמודדות עם בעיה ובין זריעת אימה.

אם בעבר הלא רחוק, הציפיות של אדם ממוצע במדינה מערבית היו לזכות במנהיגות שנוטעת בו תקווה, הרי שעכשיו המנהיגים המבקשים להחזיק במושכות השלטון משמיעים בעיקר אזהרות ממי וממה צריך לפחד, ועד כמה גרוע נראה העתיד שלפנינו.

לרוב, הבחינה של פוליטיקת הפחד היא דרך הפריזמה הפוליטית, דרך הקלפיות ודרך פתקי ההצבעה. אלא שמחקרים שנערכו בשנים האחרונות מגלים כי הפחדה בשיח הפוליטי משפיעה גם על דרך קבלת ההחלטות כמעט בכל תחומי החיים. אז האם ייתכן שמסרי ההפחדה מעצבים מחדש גם את תאי המוח שלנו ומשנים את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם, מתנהלים מול חברינו, שכנינו או בני משפחתנו? רוב הסיכויים שכן.

נכון שפוליטיקה היא בסופו של דבר הממד המשפיע ביותר על חייו של אדם בנושאים הקרדינליים של הקיום — אבל היומיום, מה שנתניהו כינה "החיים עצמם", כולל הרבה פחות פוליטיקה והרבה יותר החלטות רגילות. וגם הן, מתברר, מושפעות מן הפוליטיקה ומהמסרים שמדקלמים פוליטיקאים בדרך לעוד קדנציה.

"פחד מייצר אצל אנשים תחושה של חוסר שליטה", מסביר הפסיכולוג הפוליטי פרופ' עירן הלפרין, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "התחושה הזו פוגעת באחד הצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם — הצורך להרגיש משפיע על הסביבה ועל החיים, כמו גם על הצורך לבסס קשר בין פעולות שאדם מבצע ובין התוצאה האישית, החברתית והפוליטית. כשאדם מרגיש שהשליטה הזו נלקחת ממנו בעקבות איום או פחד פוליטי, הוא מנסה להחזיר אותה בתחומים אחרים בחייו. זה יכול להשפיע על יחס למיעוטים, לנשים, לכפיפים. זה משפיע על דרך ההתנהגות וקבלת ההחלטות של אנשים".

"יש עשרות מחקרים שמדברים על שתי השפעות פוליטיות מרכזיות של שיח מאיים או מפחיד", מפרט הלפרין. "האחת, הליכה ימינה בעקבות מסרים מאיימים. האידיאולוגיה והפתרונות הימניים מייצרים בדרך כלל מענה טוב יותר לצרכים הפסיכולוגיים שצפים בעקבות סיטואציה מאיימת לעומת אלה השמאליים או הליברליים. הצורך בוודאות, הצורך להימנע מסיטואציות אמביוולנטיות, הרצון שלא לקחת סיכונים — כולם תואמים יותר אידיאולוגיית ימין. ההשפעה השנייה שעולה מן המחקרים היא היצמדות של אנשים לתפיסת העולם הבסיסית שלהם בעקבות איום. חזרה למוכר, לידוע, לבסיסי. בחברה שחיה בסכסוך, האידיאולוגיה השורשית של כולם — ללא קשר לימין או לשמאל — היא בבסיסה שמרנית, ובמצב הזה גם החזרה לדיספוזיציות היסוד מעודדת הימנה".

או במילים פשוטות: ככל שתחושת הפחד בשיח הפוליטי גוברת, כך נע האלקטורט הישראלי יותר ויותר ימינה. הסברה הזו נבדקה לפני כשלוש שנים במחקר עומק מקיף שערכה מפלגת "כולנו", בניסיון להבין היכן מצוי הבוחר הישראלי ומה הוא מחפש אצל הנבחרים שלו. המחקר גילה, בין היתר, כי אם מביטים על הזירה הפוליטית על ציר שנע בין מינוס מאה למאה, והמרכז הישן נע סביב נקודת האפס שבאמצע — הרי שכיום המרכז הפוליטי הישראלי זז כ־30 נקודות ימינה מהאפס ההיסטורי. כלומר: הציבור הרבה יותר שמרני כיום ממה שהיה אך לפני עשור, למשל, ותפיסת העולם שלו — וזה לא מפתיע את מי שחי כאן — הרבה יותר ימנית.

בהתאם לממצאי המחקר, גם השיח הפוליטי נע ימינה, וכך גם המסרים של הפוליטיקאים שמנסים לצוד קולות ולמצוא חן בעיני האלקטורט הישראלי. יאיר לפיד, אבי גבאי ואפילו יצחק הרצוג כיושב ראש מפלגת העבודה ניסו ומנסים לברוח מן המקום הטבעי שלהם במחנה השמאלני־ליברלי, ולהתייצב בעזרת מסרים "חזקים" במחנה שבוחר לדבר ב"עוצמה" על ואל הפלסטינים, ובכך ליצור אמפתיה ותחושת אמון בקרב קהלים שלאו דווקא היו מצביעים עבורם באופן טבעי.

 

 

אין לנו על מי להישען

"הפחד והאיום הם כלים פוליטיים רבי עוצמה", מסביר הפסיכולוג החברתי פרופ' גלעד הירשברגר מהמרכז הבינתחומי, שחוקר את האופן שבו חששות קיומיים משפיעים על היחסים של בני אדם עם העולם החברתי. "המוטיבציה המרכזית של כל עם היא קודם כל להגן על קיומו, וכאשר נדמה שקיימת סכנה קיומית, כל הערכים הנשגבים נדחקים לשוליים".

"המבנה הפתוח והחופשי של חברות מערביות הוא בגדר נס בהיסטוריה של האנושות", אומר הירשברגר, "להפקיד את המושכות בידיים של העם, לאפשר חופש ביטוי מוחלט, להגביל את כוחו של השלטון באמצעות פרלמנט, בתי משפט, עיתונות חופשית — כל אלה דורשים רמה גבוהה מאוד של ביטחון קיומי ותפיסה שקיימים שוליים רחבים דיים ודרגות חופש מספקות המאפשרים להתמודד עם החופש הזה. כאשר מתעורר איום, הביטחון במבנה הזה מתחיל להיסדק, והחופש מצטמצם לטובת הביטחון הלאומי. כך גם בכל מה שנוגע לאמפתיה כלפי קבוצות אחרות או נכונות לפשרות — כשיש איום באוויר, קודם כל מבטיחים את ביטחון הקבוצה. ערכים אוניברסליים מקבלים מקום משני, אם בכלל".

אחרי כל כך הרבה שנים של חיים תחת איום מתמיד, נהוג לעתים לחשוב כי הפוליטיקאים אינם מגבירים את תחושת האיום אלא פשוט מציגים אותה כפי שהיא, או "לא טומנים את הראש בחול כמו היריבים שלנו". אלא שיועצים אסטרטגיים, יועצי תקשורת, פרסומאים, אנשי ניו מדיה ומנהלי קמפיינים עומדים לא אחת מאחורי אסטרטגיות של הפחדה מודעת. הם מגבשים, מתכננים, מעצבים וממסגרים את המסרים, והפוליטיקאים רק מעבירים אותם הלאה אל הציבור, מול מצלמות ומיקרופונים, ובשנים האחרונות גם ברשתות החברתיות, בשיטות הרבה יותר מתוחכמות ולעתים נכלוליות.

היועץ האסטרטגי משה גאון, שחיבר יחד עם אייל ארד ועם ד"ר ארז יעקובי את המדריך הפוליטי למועמד ולמנהל הקמפיין, "קילר אינסטינקט" (הוצאת ידיעות אחרונות), טוען כי המחנה השמרני מיומן הרבה יותר בשימוש במילים ובמטפורות שממסגרות את נרטיב ההפחדה במוח האנושי. לדברי גאון, "קמפיין הפחדה נוגע ברגש הפרימיטיבי העמוק ביותר של החשש הקיומי הקיים אצל כל אדם. לעומת זאת, המחנה הליברלי, שלא הפנים עוד איך המוח פועל, מתעקש להמשיך ולהתווכח עם המחנה היריב בעזרת עובדות ומספרים. הכלים האלה לא יעילים והמסרים לא אפקטיביים, וזה כבר הוכח במחקרים רבים. הימין השמרני אימץ בטבעיות את השיטות ואת השפה שמאפשרות לו למסגר את השיח סביב רגשות ומוסר שמקורם בילדות ובמשפחה".

גאון, שניהל את שתי מערכות הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה, סבור כי הבוחרים לעולם מצביעים נגד — ולא בעד מועמד. "אנשים מצביעים נגד המסוכן, נגד מי שיכול לפגוע בשבט, במשפחה, בילדים, או בקיום האישי והלאומי", הוא אומר. "זאת הסיבה שפחד הוא כלי כל כך יעיל כמניע לפעולה בבחירות. בישראל אפשר להוסיף לפחדים האישיים גם את טראומת השואה — את הפחד מפני השמדה ומחיסול המדינה, הלאום והעם".

"קמפיין ההפחדה לעולם ישים את הדגש על השאלה שמתרוצצת במוח של הבוחר והיא: על מי אתה סומך יותר", מסביר גאון. "קמפיינים של הפחדה תמיד התרכזו בלבנות דימוי של אבא חזק למועמד, אבא שיידע להגן עלינו. ילדים מפוחדים תמיד יעדיפו להישאר נאמנים לאבא החזק — גם אם הוא נהנתן, לא ישר או מושחת. סיכם את זה פעם ארתור פינקלשטיין שאמר: 'הבוחר תמיד יעדיף מנהיג חזק ומושחת על חלש וישר'. Better a crook than a fool. מי שלא מבין את זה, לעולם לא יידע לבנות חומה יעילה מול קמפיינים של הפחדה, כי הוא לא מבין את המוח האנושי, ובטח לא יבין גם איך לנצח".

 

לא לפחד כלל

ד"ר רון שביט, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית ולמנהיגות, מנתח במסגרת עבודתו את ההתנהלות של הפוליטיקאים הישראלים ואת הפסיכולוגיה שמובילה אותם. "עם עלייתו של בנימין נתניהו לראשות הליכוד ב־1993, היה לראשונה בישראל מנהיג שהוא עצמו — ולא רק יועציו — מומחה בשיווק פוליטי ובתקשורת פוליטית", הוא מסביר את מה שקרה בישראל מאז שנתניהו נכנס לפוליטיקה. "נכון שגם על בגין ופרס נאמרו דברים קשים, אבל נתניהו ניצח את פרס בבחירות 1996 בראש ובראשונה על ידי שימוש תקשורתי מהוקצע באלמנט הפחד, שנקלט היטב בציבור לנוכח פיגועי ההתאבדות הרבים באותה העת. אבל צריך לזכור שהמודל האמריקאי של 'קמפיין מתמשך' — כלומר קמפיין שנמשך כל זמן הכהונה ולא רק לפני בחירות — אומץ בישראל מאז בחירתו הראשונה של נתניהו. מאז, מוטיב הפחד לא מנוגן רק לפני בחירות אלא במשך כל הכהונה (כשמוטיב הפחד בנושא האיראני הוא הבולט ביותר)".

אז כיצד כל ההפחדה הזו משפיעה על החיים שלנו? פרופ' שלמה ברזניץ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כבר קבע לפני שנים שישראל היא לא פחות מאשר "מעבדת סטרס" שנוצרת כתוצאה מחיים תחת איום מתמיד — בין אם אמיתי ובין אם מלאכותי שנוצר על ידי הפוליטיקאים.

"מדוע ישראלים נוהגים כמו משוגעים, נדחפים בתור, מגלים עוינות וחוסר התחשבות בזולת?", תוהה פרופ' גלעד הירשברגר. "יש כמה תשובות, ואחת מהן היא שאנחנו מתנהגים בכל הסיטואציות האלה כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות. אנחנו גם יודעים שסטרס שמקורו פוליטי — בין אם מדובר בחיים בצל הטילים בדרום, ובין אם מדובר בתגובות של מפוני גוש קטיף להתנתקות — קשור לבעיות אישיות ובינאישיות רבות. כלומר, הסטרס הפוליטי מתורגם לקשיים פסיכולוגיים כמו חרדה ודיכאון, קשיים בזוגיות ובהורות וקשיים בעבודה".

ניהול פוליטיקה של פחד אינו דבר חדש בהיסטוריה האנושית. אין כמעט מדינה שבה לא נעשה שימוש בהפחדה כדי לאלף את הציבור. בבירת הונגריה הוקם מוזיאון מיוחד, "מוזיאון הטרור", שמציג את החיים תחת שני המשטרים הרצחניים שהכתימו את המאה ה־20: המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי — שניהם שלטו בהונגריה ככובשים. בבניין מרשים באחת השדרות והיפות של בודפשט מוצג השימוש האכזרי באלמנט הפחד — וגם תוצאותיו הקשות והטראומטיות של האלמנט הזה, תוצאות שהשפיעו על חייהם של מיליוני בני אדם והותירו בהם חותם עמוק.

גם בצד המזרחי של ברלין המאוחדת עומד מוזיאון דומה שמציג בפני המבקרים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה. ודווקא בגלל שני המוזיאונים האלה, ודווקא בגלל השינויים שעברו שתי המדינות בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, היה אפשר אולי לקוות שאלמנט הפחד ייעלם מן השיח הפוליטי. אלא שגם בהונגריה וגם בגרמניה חזר נרטיב הפחד בגדול לזירה הפוליטית, והוא שולט בשיח הפוליטי בימים אלה.

באפריל השנה נבחר ויקטור אורבן לקדנציה שלישית רצופה כראש ממשלת הונגריה, לאחר קמפיין בחירות שעשה שימוש מרכזי בזריעת אימה. אורבן ומפלגתו לא עצרו באדום ושלפו במסגרת הקמפיין גם את דמותו ה"שטנית" של המיליארדר היהודי־הונגרי ג'ורג' סורוס. סורוס הפך בשנים האחרונות, בעידודו של אורבן, לשק החבטות של הפוליטיקה ההונגרית. כל מה שרע בהונגריה — רע בגלל סורוס. וכשמשהו לא מסתדר, אפשר להפיל את זה על סורוס.

הריח האנטישמי העז שבוקע מתוך הקמפיינים הברוטליים האלה אמנם עורר לא מעט ביקורת, אולם זכה לתמיכה לא בלתי מפתיעה מצד משפחת נתניהו על ענפיה השונים. כן, גם כאן, אצלנו, אומץ סורוס לתוך הקרבות הפוליטיים העזים ביותר, והוכתר למממן העיקרי של ה"סמול הבוגדני", שמחפש לפגוע במדינה. אין כמו בוגד עסיסי עם קרניים כדי להסיח את תשומת הלב מכישלון כזה או אחר.

אז כן, אנחנו חיים בפחד מתמיד, ויש מי שדואג להנציח ולטפח את התחושה המשתקת הזו. אבל האם אפשר להילחם בתופעה? להציב מול הפחד מסרים מאזנים שירככו את הפחדים האינסופיים שלנו כלפי כל מי שלא נראה כמונו?

"רגש הפחד הוא פיזיולוגי ובלתי נשלט", מסביר משה גאון. "הוא קיים אצל כל אדם במידה זו או אחרת בנושאים שונים. פחד מחושך, ג’וקים, עכברים. פחד מבדידות, ממוות, מגבהים, ממחלות, וכו'. בדומה לשנאה, אהבה, קנאה ודחייה — פחד, כמו אצל כל חיה, הוא מניע ביולוגי לפעולה שנועד במקור לצורכי הישרדות. כדי לטפל ברגש בלתי נשלט, אדם חייב לעבור חוויה מתקנת — ולעתים באין ברירה, אפילו טיפול תרופתי".

"בפוליטיקה", מסכם גאון, "רק שני רגשות מובילים להחלטות: פחד ושנאה. הפחד משינוי והשנאה לאחר. כדי לטפל בשניהם בלי תרופות אנו זקוקים לחוויות מתקנות. הפחד והשנאה למצרים בציבור הישראלי אחרי מלחמת יום הכיפורים התחלפה כמעט בן רגע בהערצה ובחיבה לנשיא המצרי שהגיע לארץ לעשות שלום ונאם בכנסת. אפשר לטפל בשנאה, אפילו כלפי הפלסטינים, באמצעות חוויה מתקנת".

עכשיו רק נותר לנסות ולאתר את המטפל, או המנהיג, שיצליח לרכך את הציבור הישראלי קשה העורף, שהתרגל לכל כך הרבה שנות הפחדה ושנאה. אפשר בעיקר לקוות שעם שהמנונו נושא את השם המצוין ה"תקווה" יזכה למנהיגים שינסו לטעת קצת יותר אופטימיות ותקווה, עדיף על חשבון פחד אינסופי ומערער.

צילומים: REUTERS ;Adam Berry ,Justin Sullivan/Getty Images IL

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר