"חייבים כבר לצאת", מסנן בן זקן בעצבים. שנינו יושבים מתוחים ודרוכים בזחל"ם. מכל המים שעלינו להעביר לחיילי מוצב "טמפו" ההולכים ומתייבשים כבר מזמן הועמס, מולא ונקשר, והסיור של סיירת שקד שאמור להעביר אותנו את הדרך ל"טמפו" לא מגיע. "ארבע בבוקר כבר לא יהיה היום", מפטיר בן זקן. "לא באים הבני זונה. נהיו פחדנים".
הציר בין מוצב "קנטרה" ל"טמפו" לא סתם נחשב לאחד המסריחים במלחמת ההתשה. כנראה הציר המופצץ, אכול המוקשים והמארבים האכזרי ביותר בסיני. הדרך המתפתלת על החולות לאורך התעלה לכאורה מוגנת בחלקה הגדול על ידי סוללת חול ענקית, שבפועל בעיקר מהווה יופי של מסתור למארבי הקומנדו המצריים שבאים מינימום פעם בשבוע. בחלק הקטן יותר של הציר בכלל אין סוללה. לא צריך לשלוח את הקומנדו עלינו, אפשר לירות ישירות מהצד המצרי של התעלה. המצרים, מצדם, כבר מכירים יופי את מיקומי המוצבים וזמני הסיורים שלנו, והארטילריה שלהם בלתי נגמרת, צפופה ומדויקת. איף, כמה שהיא מדויקת.
אנחנו, החרמ"שניקים, יחד עם אחינו השיריונרים והפסיכים משקד — בתפקיד הקסום של בשר התותחים. כמה כבר הלכו לנו פה, קיבינימט. מאוחר יותר חישבנו את הסיכויים כאחד לשלוש על שלוש שנות השירות שלנו שיצאו בול על המלחמה ואלף ימיה.
הקצין בטמפו מדווח בקשר שהחוליה של סיירת שקד כבר עזבה את קנטרה בדרכה אליו ושקדימה, נצא גם אנחנו לדרך. אין מים במוצב ויאללה צאו, הכל יהיה בסדר, הציר נקי. בן זקן ואני מביטים אחד על השני בעייפות, מסתכלים רגע מזרחה, מתפללים שהשמש תיתן לעצמה עוד איזה כמה רגעים של שינה, ואודרוב, לדרך. שוב ציר טמפו, פחד אלוהים. "תן בגז בן זקן, אל תעצור לשנייה", אני מתחנן. "כוססאמו", בן זקן עונה בשקט ושם את כל הלב חזק על הדוושה של הגז.
באמצע הדרך אנחנו נפגשים בחמודים משקד. נפגשים זו לא מילה. הם כבר הספיקו להגיע לטמפו, לנשק את המזוזה ולעוף חזרה לכיוון קנטרה. והנה איזה יופי, רצה הגורל ובאחד הסיבובים, עדיין בחושך מלא וסמיך, בן זקן עוד לא הספיק אפילו לירות קללה מהפה כשהקומנדקר המוביל של שקד צץ וננעץ לנו ישר בצירייה של הנגמ"ש ופירק אותה כליל. הקללות הנמרצות של בן זקן כבר החליפו שלוש שפות, ולפני שאנחנו מבינים מה קורה הם מעמיסים בזריזות אחד את השני על הקומנדקר השני, ממשיכים לשעוט לקנטרה ומשאירים את שנינו שם, המומים, עם שתי גופות מחורבנות של רכבים שבורים.
"שבו שם", אומר הקול בקשר, "יבואו לחלץ אתכם". מתי יבואו, אנחנו שואלים, מתנשמים בכבדות. כבר עולה הבוקר עוד רגע. "יגיעו בלילה, בחושך". אבל, היי, מה עם הארטילריה? והמטוסים שחגים כל הזמן מעל? ורגע, אין לנו פה מספיק תחמושת להחזיק גם דקה מול חוליית הקומנדו שבטח כבר מתחילה להתקרב אלינו מהצד השני של הסוללה. "רות סוף", עונה הקול הקר. "כוססאמו", עונה לו בן זקן ומסתכל עליי ספק עצבני, ספק מבועת. כוססאמו באמת.
והנה גם הפגזים מתחילים לחפש אותנו. שמישהו יוציא אותי מפה. והשעות עוברות והפגזים נוחתים והכדורים שורקים ולפחד כבר אין מקום יותר למלא בגוף וכבר לא נותרו לו נקבים לצאת מהם ואני ובן זקן גמורים, מחופרים בחול, מתפללים. שמישהו יוציא אותנו מהסיוט הזה.
והלילה מגיע במה שנראה כמו שנה אחרי שעלה היום, וכבר לא נשארו דמעות שינקו את החול מהעיניים, וטרטור הנגמ"שים המתקרבים אלינו הולך ומתחזק ואין לנו כבר כוח להתפלל או להאמין. וההפגזות שלא מפסיקות לרגע. גם בדרך חזרה לקנטרה, כשהנגמ"ש שאליו הועלינו מתחיל גם הוא לקרטע והמכונאי יושב על מכסה המנוע הפתוח כל הנסיעה ומשכנע בדפיקות את קופסת הפח המחורבנת הזו לקרטע עוד טיפה, רק עוד כמה מטרים, רק שיפסיקו לרגע הפגזים האלו, רק שישתיקו לשנייה את שריקות הכדורים. רק תוציאו אותי מכאן כבר, כוססאמו.

%d7%94%d7%9c%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9d

יומי מתעורר שטוף זיעה אחרי עוד לילה של מלחמה, עייף, נטוש ומפוחד. כמעט 50 שנה עברו מאז, והוא עוד שם, בחולות התעלה. כל לילה, כל יום. חשוף לכדורים ולפגזים, מפנה גופות מרוסקות של חברים, יורה כמטורף בחיילי קומנדו ענקיים, מתכווץ מפחד ההפגזות, מריח ריקבון גופות ואבק שריפה, מופקר באמצע דרך הגיהינום מקנטרה לטמפו. בכל הערה של מישהו, שורה של שיר, סיטואציה, בכל רגע. הוא שם. מחביא את זה בתוך נפש עדינה, בתוך מבט עמוק ועייף, בדיבור איטי ומדוד. הגוף גדול ושלם — הנפש מרוסקת. נפגעה מרסיסים חדים של אכזריות אנושית, מדממת כבר קרוב ל־50 שנה. הזיכרונות כל כך חדים וכואבים שזו המציאות שמתעמעמת.
אני יושב עם יומי ואיז'ו ומנסים לשחזר. צריך למצוא אנשים, שמות, עדויות. כולם מתים. אף אחד לא שמע על מוצב "כד" שמחקנו בעת התקפה רגלית מצרית עם הארטילריה שלנו, בזמן שחיילינו, ויומי ביניהם, מחופרים בתוכו. אף אחד לא שמע על הלילה ההוא במוצב קנטרה כשעמדת התצפית הושמדה מפגז מצרי עשר שניות אחרי שיומי הוחלף. על החבר הפצוע שפינה מאש הקרב שמת בזרועותיו, על הרסיסים ביד, על האירועים הנוראים בטמפו, בבלוזה, על מאות תקריות אש למיניהן במשך שלוש שנות השירות המסויט של יומי. אף אחד לא זוכר את פלוגה ל'. אף אחד לא זוכר את ההתשה.
רק ב־2003 הכירה המדינה רשמית במלחמה והזמינה את יומי ואת שאר חסרי המזל שהיו שם לקבל את אות המלחמה. איחור אופנתי של 33 שנה ואלפי נשמות מרוסקות שכבר לא ישובו לשלוותן, לא כולל כמעט אלף הרוגים שהשארנו שם, בצד המודחק של הזיכרון הקולקטיבי. יומי בעצמו זוכר רק כמה שמות פרטיים. מחוץ לעולם הסיוטים הכל מתבלבל לו — שמות, מקומות, כינויים, זמנים. הכל מעורבב ומבולגן. איז'ו, פוסט טראומטי בעצמו ממלחמת יום כיפור, שוחה בפרטים הקטנים ביותר של הגזרות ומקושר היטב לכמה וכמה אנשי מפתח שמנסים לתת יד. צריך לחזור אחורה, איז'ו אומר, מהפוסט — אל הטראומה.
יומי התגייס בגיל 18 ומאז לא השתחרר. בהתחלה לגולני, רגע של טירונות, וישר למלחמת ששת הימים ולחזית הסורית. עם סיום המלחמה הועבר עם כל הפלוגה מהגולן לגזרת סיני, שם סופחו לגדוד 9 בחטיבת שריון 14 כחיילי חרמ"ש בגזרת התעלה כדי לחזק את השורות. אלף ימי מלחמת התשה נפלו לו בדיוק על שלוש שנות השירות. שלוש שנים של קו על התעלה. שלוש שנות דם ושכול וכישלון ופציעות והלוויות וחול טובעני וריח אבק שריפה ובשר אנושי חרוך. ממש סל חלק. יוצאים הביתה מהגיהינום אל האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, אל ברים ומסעדות ודיסקוטקים הומים ואף אחד מסביב לא רואה שהמבטים כבויים, שהכל בעצם מת.
זה לא שמשם משהו הלך והשתפר. היתה חתונה מוקדמת מדי וילדים מוקדמים מדי, הרבה לפני שיומי הבין שגם הוא פצוע קשה, אפילו אם אין טיפת דם. והיתה את מלחמת יום כיפור, קצרה ואכזרית ואינטנסיבית, אך למילואימניק הצעיר יומי היא כבר לא באמת שינתה כלום. לא היה יותר בנפש מה שייהרס. והיו עסקים — שדווקא הצליחו לא רע כי הוא בכל זאת עיראקי עם ראש חד ורקע משפחתי־מסחרי עשיר ביותר, אבל הפצע שם בפנים לא יודע להגליד. הוא רק גדל. ואין עם מי לדבר, כי הוא הרי לא פצוע, וחברים של ממש אין, כי אלו שלא מתו הודחקו וקשרים לא נשמרו כי כואב ואין שום סיבה לדבר, ומה פתאום "הלם קרב" — הוא הרי תפקד על הכיפאק בזמן אמת, אלו סתם קצת פחדים וחלומות ומחשבות, לא יותר. והכל טואטא מתחת לשטיח של ה"ככה זה", ואולי איזו נגיעת ספריי של "יהיה בסדר" והנה, אפשר להמשיך, אף אחד ממילא לא זוכר את מוצב כד. נכון שבכלל לא כואב עכשיו?

%d7%94%d7%9c%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%a7

אבל הפחד. כמה שיומי מפחד כל הזמן. מפחד לפתוח, מפחד להיקשר, מפחד לחפור בעבר, מפחד להתמודד. יומי מפחד להילחם בכל דבר. אין למה להילחם, הפקירו אותנו פה, אין לנו מספיק מחסניות בשביל הקרב הזה, עוד רגע וזה הכל נגמר. והפחד הזה הולך ומעכל ליומי את החיים. מרים ידיים סדרתי, כרוני. הפסיד את העסקים שלו בלי קרב, את האחים המצליחים שלו שלא מבינים את המלחמה הזו שקורעת אותו מבפנים, את אשתו והילדים שלא יכולים לראות כמה מרוסק שם בפנים דרך העיניים העייפות שלו. את כל מה ששווה להילחם בשבילו. יומי פשוט נכנע לחיים בלי מאבק, כי הכל אבוד ועוד רגע הכל נגמר. אז היתה קריסה כלכלית והיו גירושים מכוערים והוצאות לפועל ומעצרים על מזונות ואינספור עבודות ועשרות שנים של כאב, של פחד, מבלי להבין ממה הוא מפחד כל הזמן, מבלי לתהות מה אצלו כל כך שבור.
ואז, לפני חמש שנים ובאופן כמעט ניסי, בדרך לא דרך — הוא אובחן כפגוע פוסט טראומה קשה. ועדה של משרד הביטחון שאליה התגלגל בדקה ואישרה. הפסיכיאטרים לא היו צריכים להרהר הרבה לפני ההחלטה הזו. כל נגיעה עדינה בנפש של יומי מגלה מיד את מה שמתחולל שם. פשוט אף אחד לא ניסה לגעת אף פעם. אבל גם זה לא כזה פשוט, וגם פה צריך איזו מלחמה, כי ככה זה ויהיה בסדר. "אתה אמנם לגמרי פוסט טראומטי, משהו על הכיפאק", אמרו לו, "אבל תוכיח שזה משם. תוכיח שהיית שם בתעלה, איפה שאתה מספר שהיית", כי הרי למה לעזאזל שהצבא יכיר בחרא של עצמו ומי יודע, אולי גם ייאלץ לקבוע נכות ולטפל ולעזור. זה עולה כסף, ומי יכול לשלם את זה כשבדיוק מתכננים עוד כמה תקנים באגף לשיקום של משרד הביטחון?
ויומי, פגוע מזה שהוא זה שצריך להוכיח לצבא איפה הוא שירת במקום להיפך, נדהם מהבירוקרטיה האטומה, שוב נכנע בלי קרב. שוב פחד להילחם. ואולי הם צודקים וכל זה לא היה, ואולי אלו תעתועי זיכרון אכזריים. אף אחד באמת לא מכיר את מוצב כד. אם אף אחד לא זוכר, אולי זה לא קרה. עוד נסיגה, עוד שקיעה. כי זה הרי האבסורד הכי גדול, מלכוד 22 של מערכת ההכרה בנכות פוסט טראומטית — אם אתה פוסט טראומטי אמיתי, לעולם לא תצליח לעבור את סבך הביורוקרטיה הזו מבלי להיכנע. אם כבר הצלחת לעבור ולקבל הכרה ממשרד הביטחון, תזכה אולי ל־5% נכות, כי אין מצב שהצלחת לעבור את ערימות הפקידים והניירת אם אתה כזה פוסט טראומטי.
והחיים ממשיכים והילדים שרק בשבילם נאחז יומי בחיים כבר גדלו והשלימו את תהליך ההתרחקות מאביהם עד כדי ניתוק מושלם, וגם נולד נכד שיומי מעולם לא פגש (אך חיוכו ממלא את מסך מכשיר הסלולרי שלו ומצליח להמיס מעט את העצבות התמידית), וליומי נשאר מעט מאוד מה להיאחז בו. והמלחמה ברקע כל הזמן ממשיכה, וכולם יורים וכולם נהרגים. גם עכשיו.
בוקר אחד, בלב עמוד מודעות האבל בעיתון מתחבאת מסגרת שחורה: בנאלית להחריד, אך עדיין מצליחה להיות טיפונת עגומה מאחיותיה לעמוד. "הננו מודיעים בצער על פטירתו של אברהם קמחי ז"ל, שנגאל מייסורי נפשו". לא פחות. על החתום "חבריו, מחזור פברואר 73', גדוד 890". החבר'ה של איז'ו. קמחי היה חבר של איז'ו. איז'ו וחבריו לפלוגה ו' מאותו מחזור נכנסו עם חטיבה 14 של אמנון רשף למעמקי מתחם "אמיר", מצומת טרטור לקסיקון ומעט צפונה — המוכר מעט יותר כמתחם "החווה הסינית" — ובסיום אחד מקרבות השריון האכזריים בהיסטוריה הצליחו לכבוש את היעד. חבריו לגדוד 890 נפלו כזבובים כשניסו לטהר את אזור צירים "טרטור" ו"עכביש" מול כוחות מצריים עצומים וללא ציוד מתאים. לאחר הנסיגה מנו בגדוד 43 הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, לא כולל את הכוחות שנשלחו לחלצם. לא היה אחד שנלחם בלילות הללו מבלי שנפשו תיפצע גם היא, גם אם גופו נותר שלם ועל החיוך לא רואים שום סימן. לילות של דם וברזל ואש וגיהינום צרוף. וגבורה. גבורת הרעות, ההקרבה וההישרדות.
וקמחי, שדשדש בחול הספוג מדם חבריו לפלוגה ג' גדוד 890, אבי קמחי, 43 שנים אחרי, נגאל מייסורי נפשו. וגם פה ישנה סמליות טרגית. קמחי נפטר בדיוק ביום שבו אמור היה להתחיל טיפול פסיכולוגי ראשון מטעם מחלקת השיקום של משרד הביטחון, שרק לאחר 43 שנות סבל בלתי הגיוני החליטה שאולי יש פה מקום לטפל במשהו, לעזור רגע. 43 שנה איחור, 43 שנות התעלמות מוחלטת ומאבק בלתי פוסק של קמחי ואחיו לנשק להכרה. 43 שנה מאז התעלמה הצמרת הצבאית מכל האזהרות, מכל המידע המודיעיני ומכל היגיון שהוא, ושלחה עשרות ומאות מטובי בנינו להיהרג בעבור שום דבר. ואיש מכל אלו שבנו קריירה על פצעי החווה הסינית לא סובב לאחור את ראשו לתהות מה עלה בגורל השורדים, העדים לזוועה.
וקמחי הלך, עוד אחד לרשימה ארוכה. עצוב, מיוסר, בודד ושבור, כמו עוד רבים אחרים. חלקם הגדול כבר מתו. אחרים עוד הולכים בינינו, אבל מתים כבר עשרות שנים.

22  ביוני 1969, הערב יורד על מוצב כד. אנשי פלוגה ל' של גדוד 9, בפיקודו של המ"פ הנערץ שלנו, דוד "דדי" כהן, כבר הספיקו להתרגל לגשם הארטילרי הבלתי פוסק. מבין כל חורי התחת בתעלה, למוצב כד שמור מקום של כבוד. מאיזושהי סיבה החליטו המצרים כנראה שמוצב כד הוא חוד החנית האסטרטגית של צה"ל ושבזבוז אינסופי של פגזי ארטילריה על הדיונה העצובה והמפוררת הזו הוא הדבר הנכון ביותר לעשות כדי לפגוע בתשתיות ובמורל הלאומי הישראלי. איזה מורל לאומי ואיזה נעליים. נדמה שהדיונה המחורבנת הזו היא לא יותר מהר של פגזים מצריים מכוסה בחול. אם המלחמה לא תסתיים מהר, סיכוי סביר שהר הפגזים של "כד" יאפיל בגובהו על ג'בל מוסא מתישהו, ולגבי המורל הלאומי, נו. בחופשה האחרונה שלנו בתל אביב פשוט נדמה היה בלתי סביר הפער בין החרא על קו התעלה לבין הזחיחות של שאר המדינה.
כולם חיים כבר שנתיים את אופוריית הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, ובינתיים המלחמה ממש לא נגמרה. סטטיסטית, בזמן שבתי הקפה, הדיסקוטקים והמסעדות מרחפים על עננה ורודה של עליונות ישראלית — בתעלה נהרג חייל אחד ליום. אשכרה ככה. ואף אחד, כך נדמה, לא ממש שם לב. ישבנו בחופשה בכיכר, משקיפים על "כסית", מבטים אטומים אל מול כל היהירות והעונג העצמי הציבורי מסביב. לך תסביר למלצרית המחויכת איך אספת לפני יומיים את המעיים ושאריות הבשר של חבר מהמחלקה אחרי שפגז נחת לו ממש לתוך עמדת התצפית. איך רק אתמול, לפני היציאה, כדור של צלף שרק לך ליד האף בשנייה שהדלקת סיגריה. איך החבר הכי טוב שלך התפזר למאות חלקים כשעלה על מוקש בציר טמפו. לך תסביר למישהו.
ממש לפני כמה שבועות הגיע אלינו פתאום משה דיין. הוא נכנס לאחד הבונקרים וצלל לשינה עמוקה תוך כדי ההפגזה הבלתי פוסקת. כשהתעורר הסביר לנו, הנדהמים ונרגשים מעצם נוכחותו, שקיבל כמה ימים חופשה מהכנסת, ויותר קל לו לישון בתוך הפגזה מצרית מאשר ליד הטלפון הישיר מראש שממשלה שיכול להטריד אותו בכל רגע. שלושה ימים הבנאדם היה שם, וישן יותר שעות ממה שישנו כולנו במהלך כל הקו. לא ממש הצלחנו להחליט אם הוא מטורף או גאון.
ובינתיים, כמה שבועות אחרי, עוד ערב יורד על המעוז. ההפגזה הסטנדרטית נדמית כצפופה יותר, אגרסיבית יותר. דטנר, הסמ"פ, שכולנו קוראים לו "אבא" בגלל הדאגה אלינו, הביצים מברזל והעובדה שהוא מסרב להיקרא "המפקד", מתרוצץ בין העמדות והפיצוצים כמטורף. "משהו עומד לקרות פה", הוא מסנן לדדי, המ"פ. "תהיו ערניים, ילדים, יהיה פה לילה מעניין".
ובאמת, כמה שעות לתוך הלילה, מזהות עמדות התצפית סירות גומי ועליהן חיילי קומנדו מצרים מתחילות לחצות את התעלה ישר לכיוונינו. אינעל רבאק, הם באים ישר אלינו! עשרות ומאות מהם! אנחנו רצים לעמדות ומתחילים לירות לכיוון החושך כמטורפים. השחור הגדול של התעלה, רק כמה מטרים מאיתנו, מואר מאש המרגמות והמקלעים. המצרים משיבים אש כבדה מהעבר השני ומהסירות. דטנר, בלי לספור את פגזי הארטילריה שמחוררים כל סנטימטר במרחב, עומד זקוף מעל הבונקר, מטווח את הארטילריה שלנו על המצרים ויורה עלינו פקודות. "20 מטר דרומה, סירת גומי על הגדה!", והמקלע מהעמדה הדרומית ישר מתחיל לירות לכיוון. "שתי סירות, 30 מטר מלפנים", ואנחנו ממטירים עליהם אש.
ואין סוף. אין סוף לסירות, לקומנדו, לכדורים, לפגזים שנוחתים. ערימות של חיילי קומנדו טריים מול פלוגה אחת שבורה ועייפה שרק מנסה לשרוד. ופתאום, רגע מוזר, מפחיד. הגשם הארטילרי המצרי מוסט מאיתנו בבת אחת. מבטינו מתחלפים במהירות מהקלה לאימה אמיתית. "הם על הגדרות", צורח דטנר. "דדי! הם נכנסים!". מסביב למעוז עשרות חיילי קומנדו חותכים את הגדרות, מתחילים להיכנס תוך כדי ירי לכיוון העמדות.
ההוראות של ארבלי המג"ד בקשר חדות וברורות. "כולם לבונקרים, להיכנס לבונקרים ולשמור על הפתחים", צורח דדי לכולנו. אנחנו עוזבים את עמדות הירי ומתגלגלים בין הקליעים לתוך פתחי הבונקרים. דדי עושה ספירת ראשים מהירה, מתייעץ לרגע עם דטנר, שנכנס לבונקר אחרון, אחרי שווידא שלא נותר איש בחוץ, ומיד מזעיקים את האגד הארטילרי עם נ.צ. חדש להפצצה.
דדי נותן את נקודות הציון וכולנו מבינים מה החליט המג"ד, הארטילריה שלנו הולכת לירות ישירות עלינו, על המוצב. תוך מספר שניות קירות הבונקר מזדעזעים ונרעדים, כמעט קורסים. גשם של פגזי 155 מ"מ נוחת ישירות על הראש שלנו. הרעש לא הגיוני, תחושה חריפה של סוף, שזהו, אנחנו נקברים פה, בים הריסות המוצב המחורבן הזה, בין גופות של חיילים מצריים ומ"פ וסגנו עם ביצים מברזל ונטולי חיילים חיים. אנחנו מחליפים מבטים עייפים, מיואשים. "היה די נחמד, בגדול" מישהו מסנן, וכולם כמעט צוחקים, בעיקר בוכים. הסוף אף פעם לא היה כזה קרוב, כזה ודאי.
הקירות מתחילים להתפורר, החול מתחיל לדלוף מבין פלטות הבטון ההולכות ונסדקות ואנחנו כבר עייפים מלהתייאש. ואני רק חושב לעצמי שחבל שלא זיינתי בחופשה ההיא לפני כמה שבועות. הייתי חייב לפחות לזיין. החיים נגמרים ועל זה אני חושב, על הזיון שלא השגתי. כמה ילדים שאנחנו.
ופתאום, אחרי שעה של סוף, של פרידה מוחלטת, כבר אחרי סיום האבל על המוות של עצמנו, הכל נגמר ושקט מוחלט, שקט. אולי זה הסוף, אני חושב. אולי ככה זה כשמתים. סתם שקט והכל ממשיך כרגיל, רק בלעדינו. מסתכלים אחד על השני במבטים תלושים. אנחנו חיים? אנחנו מתים? נקברנו מספיק עמוק כדי לא לשמוע יותר את הפיצוצים? "זה כמו שהיה בשואה, אנחנו קבורים חיים", אחד אומר וכמה קולות בכי חרישיים עונים לו. "זה בלי כאבים, פשוט נירדם כולנו ונמות מחוסר חמצן. אולי ככה הכי טוב".
אני לא חושב על כלום. אולי באמת הכי טוב ככה, בלי כאבים. בלי רסיסים. שאמא לא תזדעדע כשתראה את הגופה, כמו אמא של אלי, שקיבלה כמה חלקים של הילד שלה בקופסה. חבל שלא זיינתי בחופשה, קיבינימט. פתאום דפיקה עזה על דלת הבונקר. הכל ברור. לא נקברנו לגמרי. הקומנדו פה וזה הסוף. בלי לדבר אנחנו בוחנים את כמויות המחסניות, הרימונים. לפחות ניתן פה איזו "תמות נפשי עם פלישתים" טובה. אם כבר אנחנו עדיין חיים, לפחות נלך בכבוד.
לדפיקות בדלת מצטרפות צעקות. הידיים מתהדקות על הנשק, האצבע כבר בנצרה של הרימון. אבל רגע, הקול מבחוץ מוכר, הגיוני. זה פאקינג דטנר, אבא. "חבר'ה, צאו", הוא צועק. איך הוא הגיע לשם? פותחים את הדלת ודטנר בחוץ, דמדומי השחר עולים ודטנר, מאופק ומפויח, עם החיוך התמידי על הפנים. "זה נגמר", הוא אומר. "אתה רוצה להגיד שככה נראה גן עדן?", עונה איזה קול את מה שכולנו חושבים. "לא, זה נגמר, הם כולם מתים, בואו תראו".
עולים למעלה לפני השטח והמראה לא נתפש. רסק של חתיכות ברזל מעשנות, חלקי גופות מפוזרים בכל עבר, דם שרוף, חול מטונף מפיח וחתיכות פלדה ובטון פזורים בכל עבר. המצרים ברחו חזרה לגדה השנייה ומכיוון דרום אפשר כבר לראות טנקים ונגמשים שלנו וארבלי זקוף בצריח. זה נגמר. זה נגמר ואנחנו בחיים, או לפחות ככה נדמה לנו כרגע. מתיישבים רועדים בין חלקי חיילים מצרים מרוטשים, מסתכלים בעיניים עייפות בגל ההריסות הכאוטי שהיה עד לפני זמן קצר המעוז שלנו. מדליקים סיגריה ובוכים.
כולם בוכים. השיריונרים והחרמ"שניקים שבאים מסתכלים עלינו ולא מאמינים. הם באו קצת באיחור להציל אותנו. שרדנו, אבל אותנו כבר אין מי שיציל. יושבים על הדיונה בים של חול, ברזל שרוף ואיברים חרוכים ובוכים את אובדנן של הנפשות שלנו, שנקברו חיות במוצב כד.

יושבים על המרפסת של איז'ו. איז'ו, יומי, אני, כמה כוסות קפה ריקות, בדלי סיגריות, תחושות קשות, עייפות. הזמן הולך ואוזל, האנשים מזדקנים, הזיכרונות נעלמים והמערכת לא הולכת והופכת קשובה יותר. כל פוסט טראומטי שנגאל מייסורי נפשו הוא עוד תביעה פוטנציאלית שנמחקה, וגם ככה, עם שר הביטחון החדש והרוח הלוחמנית שמנשבת בעצמות היישות הציונית, מבשלים לנו פה עוד לא מעט פוסט טראומטים עתידיים. הזרם שלהם לעולם לא נפסק. כמו צינור ביוב שזורם לאיזו ביצה באמצע דיונות. ואולי בכלל מזה עשויות ביצות התמלחת של איזור תעלת סיני, ממיץ של פוסט טראומטים שנשכחו.
איז'ו ואני מיואשים. אין קצה חוט. אין פלוגה ל', אין מוצב כד. אין כלום חוץ משברי הזיכרונות של יומי, שהשלים עם חוסר האונים עוד בלילה ההוא לפני כמעט 50 שנה, בדרך למוצב טמפו. מנסים למצוא קצוות חדשים, מקומות שלא נגענו בהם. כלום. אף אחד לא רוצה לדבר, החיים כבר מתים מזמן והמתים מעולם לא דיברו. מדליקים עוד סיגריה ומתחילים לסכם, לנסות למצוא איזו התקדמות בחוסר התזוזה שלנו. דדי המ"פ נפטר לפני כמה שנים. דטנר נהרג ממש שבועיים אחרי הסיפור של כד, אברהם ועמרם נהרגו, אמנון ועמדי נעלמו. היה את ההוא שהבטיח לחזור. והאחיינית של זה הבטיחה לנסות לשכנע אותו לדבר איתנו. ולא, לצבא אין פרוטוקול מסודר של מי היה באיזו יחידה בשנים האלו. ממש כך. הייאוש עוצם לנו את העיניים, מתיש. זה פצע שאף אחד לא רוצה לפתוח.
כבר 50 שנה שאנשים עושים כל שביכולתם כדי לשכוח, מי אנחנו שנזכיר. אבל פתאום, ברגע אחד הכל משתנה. אברהם אלמוג חוזר אלינו. אלמוג, חבר של איז'ו, מפקד גדוד 184 מחטיבה 14 של אמנון רשף במלחמת יום כיפור. האדם שכבש ממש בעצמו את החווה הסינית, גיבור ישראל המעוטר בעיטור המופת ומופת של צניעות וטוב לב. אלמוג חוזר אלינו עם חדשות מדהימות. "יש לי את המג"ד", הוא אומר. "יש לי את המספר של ארבלי!".
וואו. המג"ד של יומי, קצה חוט עבה ומרשים ולא פחות ממדהים. אחרי כל החיפוש הזה שלנו וכל הייאוש, סוף סוף נגיעת אופטימיות. ניסינו עשרות מספרי טלפון, אבל את הנייד האישי אף אחד לא נתן עד עכשיו. אני רושם את המספר ביד רועדת ומחייג עם הנייד על רמקול. ארבלי עונה בקול חם ואני מציג את עצמי, כמה שאפשר להציג עניין שכזה. יומי, מרוגש ונדהם, מסמן שהוא מוכן לדבר. אני מעביר אליו את הטלפון וזה קורה.
שניהם נזכרים, שניהם מזכירים אחד לשני סיפורים. שניהם שם. "זוכר ששפטת אותי בבלוזה?" ו"זוכר את השם של ההוא והזה?", ואיפה היה ואיפה קרה והתרגשות גדולה בקול של שניהם, מופתעים בעצמם מעצם השיחה הזו פתאום, אחרי 50 שנה. ויומי נסחף בשיחה ונזכר בשמות שכל הזמן הזה חיפשנו ובאנשים ומקומות ואירועים שניסינו להעלות מהאוב והכל הולך וחוזר אליו ובמקביל גם לארבלי, שהדחיק כמו כולם, ושברי הזיכרונות מתגבשים והופכים לזיכרון חי, גדול, מוחשי ומדויק.
אבל רגע, יומי, אני אומר. אני לוקח פתק וכותב לו, "שאל אותו על מעוז כד". יומי קורא ושואל את השאלה בקול רועד. "תגיד… המפקד… את מעוז כד אתה זוכר?.. זה באמת קרה?.. היינו שם..?". ובצד השני שתיקה. שתיקה כבדה, אבל קצרה. "מעוז כד", אומר ארבלי בשקט ונאנח, "איך אפשר לשכוח את הטרגדיה של מעוז כד..?". ויומי, כבר 50 שנה לא צחק ולא בכה, גדול וכבד ושקט וכל כך רגיש וכל כך קשוח ומסוגר, יומי מתחיל לבכות. גופו הגדול מתחיל לרעוד והדמעות זולגות וזולגות. כל מה שנעצר שם בתוכו בכל הזמן הזה, כל מה שהודחק ומה שהוטבע בחול ומה שנשכח ומה שהשכיחו ההיסטוריונים, כל החיים של יומי, המשפחה, העסקים, הרדיפות, השברים, הכל עולה וצף וזולג דרך עיניו בבת אחת, כמו הר געש ענקי של דמעות מלוחות.
"הלו?" שואל ארבלי מהקו השני. אני לוקח ליומי את הנייד מהיד וגם אני לא מצליח לדבר. גם אני מתחיל לבכות איתו. מתנצל לארבלי בכמה מילים מבולבלות ומעביר לאיז'ו, שבוכה גם הוא, אבל מצליח להתנצל ולהסביר בקצרה את העניין. "זה קרה", בוכה יומי על הכתף שלי את בכי חייו, "כל זה קרה, זה לא רק בראש שלי, זה קרה". והדמעות שוטפות את המרפסת של איז'ו ואת החצר ואת הבדידות ואת הכאב, ושוטפות את החול שנשאר בעיניים עוד מציר טמפו, ושוטפות את זכרון ההרוגים ואת זכרון החיים שבוזבזו ואת זכרון הילדים והנכדים שלא מכירים את סבם, ושוטפות איתן אותי ואת איז'ו וכן, זה קרה. זה ממש קרה. וכמה חבל שזה באמת קרה, כל זה.

%d7%94%d7%9c%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa

יומי הוא רק אחד. אחד מתוך אלפי פצועים קשה שהופקרו בפגע־וברח על ידי המדינה. מאות חיילים צעירים שהתגייסו להגנת המדינה ומעולם לא באמת חזרו. גופם שלם אבל נפשם פצועה קשה ביותר. יומי הוא רק אחד מאלפים שהקריבו את נעוריהם, חייהם, את שפיותם. הם לא "הלומי קרב". ממש לא. בזמן אמת הם נלחמו כמו אריות, על חייהם וחיי חבריהם וחיי כולנו. הם תפקדו ופעלו ועשו את כל הנדרש תוך סיכון חיים, לפעמים תוך פציעה פיזית. הפוסט טראומה הופיעה אחרי כן. כשהכל כבר נגמר, אחרי שהגוף החלים. לנפש, מסתבר, לוקח קצת יותר זמן, אם בכלל. והם פה, פזורים בינינו, שקטים, מפוחדים ברובם, מדממים, מתים בשקט בפינות שלהם.
והמדינה מפקירה אותם, אין מילה אחרת. מנצלת את חוסר יכולתם להתמודד מול כל דבר כדי לא לטפל, כדי לא לזרוק עליהם כסף, כדי לא להישיר מבט אליהם. זה קל יותר, חסכוני יותר, נוח יותר. והם שם, באלפיהם, שוכבים לצד דרכי העפר ומדממים מנפשם. חיים את הסוף בכל רגע, נושמים את אוויר הקרבות בכל נשיפה. מרוקנים, פצועים כל כך קשה ואין מי שיעזור. נפש פצועה לא מצטלמת טוב. ולמי בכלל יש זמן בין כל הפייסוש לאינסטוש ולאיראנים. אין פה רומנטיקה. ורק שתדע, הבא בתור יכול להיות הבן שלך, הנכד, האח, החבר. הבא יכול להיות אתה. ותהיו מוכנים כבר עכשיו — כנראה שתופקרו. רק שתדעו. תילחמו בשביל איזו אג'נדה ואיזה גנרל שלא תלחמו — עליכם לא יילחמו חזרה. סתם כי ככה זה.

מה באמת

* יומי הוא יום טוב דלאל. איז'ו הוא ישראל רוזלי. שניהם, עם החברים, עדיין אוספים עדויות מחברי עבר.

*  מוצב כד נמחק בלילה שבין ה־22 ל־23 ביוני 1969. את המוצב החזיקה פלוגה ל', פלוגת החרמ"ש של גדוד שריון 9. אין אזכור היסטורי של הקרב הזה, למעט עדויות אישיות מפי חיילים וספר היסטורי של משה גבעתי על גדוד 9 המתאר בקצרה את המקרה. אין תיעוד על מספרי הרוגים ופצועים. שם המוצב שונה בהמשך, עם הקמת המעוז מחדש, ל"מפרקת", וכך גם נקרא במלחמת יום כיפור. פרטים השמורים בארכיון צה"ל לגבי התקופה לא הועברו למדיה דיגיטלית ולכן אינם זמינים.
*  על התאונה בציר טמפו אין אזכורים רשמיים, מלבד זיכרונות כל הנוגעים בדבר.

*  הקרב של איז'ו עם כוח שמוליק (כוח צנחנים) כחלק מחטיבה 14 של חיל השריון במלחמת יום כיפור החל ב־15 באוקטובר והסתיים ב־18 באוקטובר 1973. קרבות אלו מפורסמים בשם "קרבות החווה הסינית" ומניין ההרוגים בהם עומד על למעלה מ־250 איש בשלושה ימים.

משרד הביטחון: מתאמצים לעזור לתובעים
משרד הביטחון מסר בתגובה: על-פי חוק, הוכחת תביעה להכרה על כל חלקיה, מוטלת על התובע. יחד עם זאת ולמרות שאין זה מאחריותו, אגף השיקום במשרד הביטחון משקיע משאבים רבים בסיוע לכל פונה בהשגת מידע, לרבות כל המידע הקיים ברשות הצבא וגופי הביטחון האחרים. ככל שחומר זה מספק — לא נדרשת השלמת התובע. לעתים, ובפרט כשמדובר בתביעות המבוססות על אירועים ישנים שהתרחשו לפני שנים רבות, עשויה להידרש השלמה.
אגף השיקום נעזר באנשי המקצוע והמומחים מהשורה הראשונה בישראל, משקיע משאבים רבים בפיתוח שיטות טיפול מתקדמות עבור נפגעי פוסט טראומה ונחשב כיום לאחד הארגונים המובילים בעולם בתחום זה. נכה צה"ל שהוכר כנפגע פוסט טראומה זכאי לסיוע רב בתחומי השיקום, הרפואה והרווחה. סיוע זה נגזר מסוג הפגימה, אחוזי הנכות ונתוניו האישיים.

איורים: צחי פרבר

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר