וניל של "ויטמן" היו אולי שלוש המילים הכי יפות שהכרתי בשנות ילדותי. בימי הקיץ היתה אמי שולחת אותי למכולת של קרול או של זליג בכל פעם שאורחים היו צפויים להגיע, כדי שיהיה לה ל"אייס קפה" (שבגרסת הסבנטיז בביתנו לא היה אלא נס קפה קר שגוש גלידת וניל צף לו במרכז הכוס). אני מניח שהגלידה ההיא היתה נחותה כמעט בכל פרמטר מהגלידות של ימינו, אבל עבורי היא היתה המעדן הכי גדול שאכלתי מעולם.

ב(עוד) מבט לאחור, אני מניח שוויטמן היה המותג המסחרי הראשון שהכרתי בשמו. בימים ההם לא היו מכלי גלידה מפלסטיק — ובטח לא גלידות שמנת או שרבטים שאפשר למצוא היום בכל פיצוצייה. הגלידות היו ארוזות בקרטון מלבני שהיה צריך לקלף מעליהן או לחפור בכפית את התוך. הטעמים הפופולריים היו כמובן וניל, שוקולד ופונץ' בננה זרחני. אפילו טעם כמו מוקה היה נדיר יחסית, ועל תוספות אלמנטריות כמו פצפוצי שוקולד לא היה אפשר אפילו לחלום. רק במחצית השנייה של שנות ה־70 נפל דבר בשכונה: גלידרייה בשם "שלגית" פתחה את דלתותיה ברחוב טרומפלדור והפכה לארץ־לעולם־לא עבור לא מעט ילדים והוריהם.

0m4a7620

זה לא שלא היו אלטרנטיבות בכלל בחיפה של לפני 40 שנה. מדי פעם היתה נשמעת המנגינה המלבבת של האוטו גלידה של "סנוקרסט". לרוב בשישי בצהריים, כדי לגרום לילדים להבטיח לאמותיהם לעזור בניקיון הבית לקראת שבת — העיקר לקבל כמה לירות לגלידה. בהדר אפשר היה למצוא גלידה אמריקאית ליד לא מעט דוכני פלאפל, "יונק" המסעדה הרומנית שפועלת עד היום בעיר התחתית כונתה "קפה גלידה" — על שם מה שנחשב למכונת הגלידה הראשונה בעיר. והיתה כמובן את "גלידת תל חנן" שעד היום אני סוטה למענה לעתים מכביש החוף אל תחנת הדלק של גבעת אולגה כדי לאכול מנת וניל עם אותו סירופ תות מפורסם (שמזכיר באופן חשוד את זה שנהגו לטבול בו את האגרול אי אז בסבנטיז).

למה אני אוכל לכם את הראש עם סיפורי שדות הסירופ תות לנצח?

כי נדמה שבשנים האחרונות אין עוד ז'אנר קולינרי שעבר כזאת קפיצת מדרגה כפי שעברה הגלידה.

הזינוק באיכותה של הגלידה לא היה מיידי. אם צריך להתעכב על כמה ציוני דרך חשובים לאורך ציר הזמן, אז השם הקר הכי חם שעולה לנגד עיניי הוא "ד"ר לק", שביחד עם עוד כמה גלידריות מיפו — חלקן פועלות בהצלחה עד היום — פרץ את גבולות הז'אנר והפך את הגלידה ממשהו שקונים בסופרמרקט לסוג של בילוי. השם הבא שראוי לאזכור הוא רשת "אייסברג" שלפני כ־15 שנים, קצת אחרי גוויעתו של טרנד הפרוזן יוגורט, הרחיבה עד מאוד את גבולות הגזרה — גם באיכות וגם במגוון. מי חשב בכלל ש"קולפי פיסטוק", משהו שצלצל מוכר למאות אלפי סטלנים ששבו מהודו, יכול להיות טעם של גלידה?

ורק בגלל שאמרתם פיסטוק (אני יודע שאני אמרתי, אל תהיו קטנוניים), אי אפשר בלי להזכיר את האיש שהפך את מעון ראש הממשלה לבית של פיסטוק, עת נרכשה עבורו (לכאורה) גלידה בסכומים שאני מקווה — מאחר שאת החשבון שילמנו כולנו — שכללו לפחות גם וופלים. ושלא תחשבו שזה בהכרח לגנותו: מה הטעם להיות ראש ממשלה אם אתה לא יכול לאפשר לעצמך מדי פעם איזה רגע מתוק?

0m4a7705

כיום מי שרוצה "שוקו שוקו" או "שוקו בננה" בטעם של פעם, צריך לסור אל חוף הים. זה המקום היחידי, למעט מגרשי כדורגל, שבו אפשר עדיין לפגוש גלידות וארטיקים בצורה שהכרתי בילדותי, כמו "סנקור" או "קסטה". כל השאר הוא כבר עניין למביני עניין. אפילו מקררים של ארטיקים הפכו לסוג של בוחן טריוויה כשרק בגזרת הטילונים יש קרוב לעשרה סוגים. ולצד הגלידריות צצו גם דוכנים "מתמחים" בכל מיני "קוקילידות" (שם גנרי) או שרבטים קפואים מחומרים טבעיים מהסוג שהחלק הכי קשה בלהתמכר לו הוא לצאת מהארון.

אני לא מתיימר אפילו לקבוע מה הן עשר הגלידריות הטובות בישראל. על כל שם שאתן, יהיו לכל אחד מכם לפחות עשרה כקונטרה. מה שכן, פטור בלא כלום הרי אי אפשר. אז הנה כמה שמות שמשקפים את טעמו האישי של מי שמעיד על עצמו מראש שאינו חובב גדול של קינוחים:

"פריזר" עם שני סניפים — ברמת גן ובגבעתיים — וגלידה שהיא מה שנקרא "למבינים" ועושה לי נעים בגרון. "אינדומלה" של אורי (אורי־בורי) ירמיאס מעכו שאכן אין דומה לה ושאם הגעתם אליה, אל תוותרו על טעמי ההל והתמרים. "אייס סאלון" שנמצאת במרכז מסחרי בשכונת "דניה" בחיפה, וצפונבוני העיר האדומה נשבעים בשמה.

בתל אביב יש את "ארטה" בנחלת בנימין שליד שוק הכרמל או "איטליאן פארק" מיהודה המכבי בצפון הישן. עוד במרכז: "מימי", הגלידרייה של מסעדת "נונו" בהוד השרון. והייתי יכול להמשיך אתכם גם לדרום, רק ששם, אם אני עוצם חזק את העיניים, אני יכול עדיין להרגיש את הטעם הילדותי והמקסים של "גלידה מונטנה" בבאר שבע, המרענן הרשמי בכל טיול חנוכה של תנועת הנוער בדרך למכתש רמון או לערבה.

0m4a7611

המסע בין הטובים שבטובים הביא אותי ל"קרמה". "קרמה" היא הגלידרייה של קבוצת R2M שרובנו מכירים משמות כמו ה"קופי בר" (עד לפני כשנתיים המשרדים הלא רשמיים של המגזין הזה), מלון מונטיפיורי, "בראסרי", "בייקרי", "רוטשילד 12", "דליקטסן" ועוד. אם תל אביב היא אכן מדינה בתוך מדינה, הרי שקבוצת R2M היא הקייטרינג הרשמי שלה. ואך טבעי היה שבתור אזרח גאה במדינה הזאת, אלך ללמוד מהם גם על גלידה.

את נבו כרמי אנחנו פוגשים ביום שבו הדבר היחידי שהגיוני יותר מלאכול גלידה, הוא לשים את הראש לאיזה שעה בתוך המקרר שלה. חם בחוץ שבא למות — וזה עוד לפני 80 אחוזי הלחות.

נבו הוא קונדיטור שבשנה שקדמה לפתיחת "קרמה" הפך לאיש הגלידה של הרשת. זה לא היה קל, אתם יודעים — בשביל להתמחות הוא היה צריך ללמוד בקרפיג'אני, יצרני ציוד עילי לגלידה וגם סוג של אוניברסיטה לגלידה שבה צריך ללמוד לא מעט על תפעול הציוד ועל מתכונים. אז כן, אני מתאר לעצמי שאתם שולפים עכשיו טישו מהכיס וממררים בבכי על כמה אומלל אדם צריך להיות כך שההכשרה המקצועית שלו תכלול בעיקר אכילה של גלידה איטלקית אלוהית. רק כדי לאזן את התמונה אגלה שהוא גם אוהד שרוף של הפועל תל אביב. ככה זה בחיים — אין דבש בלי עוקץ ואין גלידה בלי קומץ. כך שאולי מגיע לו קצת מתוק באיטליה אחרי שבשבתות הוא אכל בעיקר מרורים.

בכל מקרה, המכונות החדישות של קרפיג'אני גם מכינות גלידה וגם שומרות על טעמיה הטבעיים ולהערכת נבו (לא וידאתי עם האיטלקים) יש פחות מעשר מהן בעולם, כך שאתם בהחלט יכולים לחוש גאווה איטלקית־ישראלית.

גלידה איכותית, אם רציתם לדעת, היא בעיקר ערבוב של חלב, שמנת, חומרי טעם וסוכרים. כולם עוברים טיפול בהלם בטמפרטורות כמו 40 מעלות מתחת לאפס, והאמינו לי שאפילו כמי שנשוי לפולנייה ויודע קור אמיתי מהו — זה קר מאוד. בסופו של דבר מוציאים את הגלידה מהמכונה בקור מינימלי של מינוס 9, מגלה נבו את אחד מרזי המקצוע. היא אולי תימס מהר יותר מגלידה קפואה, אבל תהיה טרייה יותר.

את רוב הפור פליי אנחנו עושים במטבח המרכזי של הרשת, ברחוב יד חרוצים בתל אביב, מקום שאפילו אם אתם כמוני — לא ממש פריקים של מתוקים — יש מצב שתוסיפו בו כמה קילוגרמים רק מלהסניף את האוויר. וזה לא שרק הסנפנו אוויר — בשלב מסוים שלחנו יד אל הפחזניות הקטנטנות והמקורמלות. אלוהים, כמה שזה טעים.

משם אנחנו עולים על הקטנועים ואחרי כעשר דקות אנחנו בצפון רחוב דיזנגוף, היכן שחזון וקסם נפגשים. אני מביט בעיצוב המושקע, כמעט מושקע מדי, כזה שלא חסך בשום פרט, ומרגיש כמו אתאיסט מושבע שגילה פתאום שיש אלוהים. אני מוקף בפחזניות, מקרונים, סוכריות ושברי שוקולד זעירים, קצת כמו הבית של המכשפה מ"עמי ותמי" כשאייל הצלם ואני בתפקיד הילדים.

0m4a7560-2

בפנים, ממש כמו בכור בבושהר, מסתובבות הצנטרפוגות ואני מרגיש שאני יכול להביט בקסם שקורה לנגד עיניי כמו כלב שבוהה בתוף של מכונת כביסה — כשכל האינטרקונטיננטליה, כמילותיו של המשורר, מתקתקת בצורת תצוגת חיווי לנבו, כאן וכאן וכאן.

תם הטקס והגיע זמן נעיצת הכפיות. אם זה היה בלייזר של לפני 16 שנים, בטח הייתי כותב שגמרתי כמה פעמים. אבל הזמנים השתנו, אז אני חוסך מכם את החלבון הצורב ופשוט מתנצל על שלא משנה מה אכתוב כאן או מה אייל צילם, יש טעמים שאי אפשר לפרוט למילים.

מעבר לאיכות הגלידה, הרי שהעובדה שהיא נעשית ליד שפע של מוצרי קונדיטוריה טריים, מאפשרת שילוב של טעמים. קבלו שתי הצעות הגשה לדוגמה: טארט מסקרפונה לימון עם גלידת פיסטוק או שטרויזל בננה עם גלידת וניל.

חבר שגר בסמוך וכנראה ניחן ברצון ברזל כי הצליח להשיל ממשקלו עשרות קילוגרמים למרות שהוא לוקח על בסיס יומי כמעט את הילדה שלו ל"קרמה", טוען שהקטנה טוענת שזו לא גלידה לילדים. והאמת היא שכאשר משתמשים לגלידה בטעם השוקולד במאה אחוז ולרונה איטלקי — אגב, גלידרייה של מותג השוקולד המפורסם הזה נפתחה ביקב "תשבי" שליד בנימינה לפני מספר חודשים — לא בטוח שהקטנים יודעים להעריך את העונג שבמרירות. אני, לעומת זאת, גמרתי את הגלידה שלי — ולא יכולתי לחשוב על סיבה טובה יותר להמשיך לעשות ילדים.

צילומים: אייל טואג

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר