נואל גלאגר מפציר בי לא להביט לאחור בכעס. בקשה אולי בכל זאת מעט מוגזמת באצטדיון האולימפי של ברלין — אותו אחד שנחנך באולימפיאדת 1936, עם אדולף היטלר, ג'סי אוונס וכל הוואלס הזה. הדשא הירוק בחוץ, עם טבעות אולימפיות גדולות שנמתחות מעל, והבטון האפור, השמיים הסגריריים, הכל בדיוק כמו שאתם מדמיינים, רק בצבע אמיתי, ולא שחור־לבן ריפנשטאל.

קארל דיאם היה עסקן ספורט שיעץ ליוזף גבלס להקים את האצטדיון ולקיים את האולימפיאדה בעיר. דיאם עצמו גם זכה לשאת פה נאום, באירוע הגדול הבא, שנערך קרוב לתשע שנים מאוחר יותר, במרץ 1945. "תפגינו רוח אולימפית", הוא קרא לאלפי הנערים הברלינאים שמולו. "תסרבו להיכנע", מול הצבא האדום שנערך לחצות את נהר האודר. על הדשא הירוק שמחוץ לאצטדיון ניצבו אז גרדומים, כאביזר עידוד. ההערכה היא ש־2,000 מהנוכחים בפנים אכן נהרגו בלחימה. קארל דיאם כמובן איננו אחד מהם. ואם זה לא היה מספיק אירוני עבורכם, על ההתחלה, אז דיאם היה נשוי למורה לספורט ממוצא יהודי. היא מתה אחריו.

ב־12 ביולי 2017 יורד כאן גשם, ונואל גלאגר שר את Don’t Look Back in Anger. אני לא יודע על מה הוא חושב עכשיו, אבל אני מניח שזה לא בדיוק על זה. המילים של השיר, חוץ משורת הנושא, לא מלמדות הרבה, לא מדברות על כלום ממש. כשמתאמצים להקשיב, חלק מהשורות נשמעות כאילו הן הוצבו רק כדי להחזיק את המשקל המוזיקלי עד שיוחלפו במילים האמיתיות, ואז בסוף כבר השאירו אותן שם. אם אתם מעריצים של אואזיס — עוד יש דבר כזה? — תחסכו מעצמכם את העצבים. זה שיר בסדר, וגלאגר נותן הופעה טובה, ואני נהנה, מתייבש לאיטי מתחת לקירוי החדש מעל היציעים, מתרטב מלאגר גרמני.

בירות, בירות הם יודעים לעשות. ומכוניות גם. הרוב. את הרוב הם יודעים לעשות. זה נכון. את הרוב הם יודעים לעשות. רוק גרמני לא הייתי שומע.

תמונה להקת יו2

תופי הסנר הצבאיים האדירים של Sunday Bloody Sunday פורצים אל תוך האצטדיון דרך עשרות רמקולים ענקיים. מרעידים בטון, מרימים קהל, מרגישים טריים ומלאי חשיבות בדיוק כמו אז — לא שאני באמת יודע, כי כשהשיר הזה יצא ב־1983 הייתי בן שלוש. אבל זה מרגיש חי. וחשוב. הם שרו את השיר הזה אז על מולדתם האירית, הם שרים אותו היום על המזרח התיכון — עד מתי עוד ישירו אותו? כנראה עוד הרבה זמן, וכנראה זה עדיין יהיה על המזרח התיכון.

Sunday Bloody Sunday התפרסם באמת ביחד עם U2, ב־1987. בעקבות האלבום Joshua Tree, מסע ההופעות שנלווה לו והדוקומנטרי שנלווה לשניהם (ב"רולינג סטון" כותבים שהסרט Rattle & Hum זכה אז גם לביקורות פחות טובות כי הוא הציג את הלהקה בתור חבורה יומרנית ומלאה בחשיבות עצמית, אם הייתם מאמינים לדבר כזה).

המסע הנוכחי של U2 גם נקרא על שם האלבום והמסע ההוא — The Joshua Tree Tour 2017. נואל גלאגר מחמם בחלק מההופעות, ולעתים גם עולה ומצטרף בשיר או שניים בהדרן. בונו, דה אדג', והשניים שהם לא בונו או דה אדג' פותחים עם מספר שירים, עוברים לבצע את כל האלבום Joshua Tree ברצף, ואז חוזרים לסגור את המופע. בונו אמר למגזין "רולינג סטון" שהוא מחפש במסע הזה מה שנשמע כמו אוקסימורון — לשחזר את מסע ההופעות של Joshua Tree מבלי שהוא יהיה נוסטלגי. להשמיע את האלבום עם עוצמה ורלוונטיות כאילו יצא היום, ולא לפני 30 שנה.

דורון חדד מ"טיקטים מקבוצת תלמה נסיעות ותיירות" הזמין אותי ועיתונאים נוספים להופעה בברלין, על מנת להכיר לנו את תחום ההופעות והספורט של החברה. בהופעה ישבנו ביחד במקום טוב באמצע, בכיסאות של המתברגנים, 205 יורו ערך נקוב. אבל למרות שהוא שילם עליי, לא הסכמתי מראש לדבר מעבר להחזקת ידיים בשירים הרומנטיים.

אם העניין של שיחזור אלבום ומסע הופעות מתנגן לכם מוכר, U2 לא טוענים שזה רעיון מקורי שלהם. ב־2010, רוג'ר ווטרס החל שוב את המסע של The Wall, פאטי סמית את Horses ב־2015, וברוס ספרינגסטין סיים עכשיו סיבוב של The River — בהופעות בארה"ב הוא ניגן את האלבום הכפול לפי הסדר המקורי וברציפות, אבל ויתר מעט על האדיקות באירופה. U2 עדיין נאמנים למקור. הם מנגנים את כל 11 השירים ברצף, כולל Exit האפל שבעיקרון נעדר מהבמה מאז מסע ההופעות ההוא לפני 30 שנה. לא עזר שב־1991 רוברט בארדו האמריקאי טען בנחישות שהשיר השפיע עליו לצאת ולרצוח את השחקנית הצעירה רבקה שייפר.

תמונה בונו, סולן להקת יו2

פרידריכסהיין, ברלין. מוסך הרכבת הנטוש, היכן שלרחובות אין שם. אולי יש, אבל זה נראה כאילו אין, וזה מתאים כאן. על קיר הלבנים ציור גרפיטי של הדב הברלינאי, עם שקית קניות שכתוב עליה buymore.com. הוא לא נועד לעשות רושם נחמד כמו הדובים של ברלין שבחוץ, אלא כועס. חושף את שיניו כשהוא רץ מכאן ובורח לאן שהוא. למרות שלי הוא בסך הכל נראה נחמד מאוד — אני מחבב דובים וחש שהייתי יכול להסתדר איתו.

לא רחוק מכאן, שרידים אחרונים של החומה המפורסמת. הרצועה המוכרת שאחד מראשי העיר המפורסמים של ברלין הזמין אמני גרפיטי מפורסמים לצייר עליה — אבל רק כל עוד הציור יהיה נחמד ומחויך וממסדי. גם אם לא הייתם בברלין, חלק מהציורים על החומה היתומה ייראו לכם מוכרים, כמו ברז'נייב ומנהיג גרמניה המזרחית אריק הוקנר קרובים לנשיקה.

אבל אם רוצים לראות את ברלין של מטה, ממשיכים מעט הלאה אל מוסך הרכבת שהוסב למועדון שהוסב למיני־שכונה, ומעבר לפינה מתחם מלא גומחות שהפך למועדון טיפוס עירוני. מגדל המים העתיק ליד התמלא גם הוא באחיזות הפוליאסטר של הספורט. יש כאן בארים, עוד ועוד מועדונים — כמו תא טלפון סגור שהוא מועדון פרטי, שמים יורו ונכנסים לשמוע את מקארנה, עם אורות ועשן מועדונים לבחירת המזמין, ואני מניח שגם הרבה מאוד נוזלי גוף של שיכורים שנכנסו לשם לפניך להתייחד, במקרה הטוב עם מישהו אחר. וכל הקירות מכוסים בגרפיטי, חלק מהגרפיטי כבר מכוסה בגרפיטי חדש יותר, אחרים נשמרים ביתר כבוד.

כאן זה לא נחמד ומחויך ובעיקר לא ממסדי, אלא אפל ואנטי־קפיטליסטי. עדי, המדריך שלנו מחברת "ברלין טורס לאה", נהנה מזה מאוד. אני אומר, מה רע בקצת קפיטליזם. אם הייתי יודע לצייר, אני הייתי זה שמרסס בפרידריכסהיין סמל יפה של מרצדס או ראלף לורן. עד לפני 30 שנה אף אחד לא סבל הרבה יותר מאנטי־קפיטליזם מאשר פרידריכסהיין במזרח ברלין, אבל זה לא נראה ככה כאן עכשיו: ברלין של מטה מלאה בגרפיטי, ורובו נגד תרבות הצריכה. עשירים שבעים יש בשטוטגארט של מרצדס, ובמינכן של ב.מ.וו. בברלין האנשים קונים את הירוק בפארק גורליצר מול המשטרה, מסניפים לבן באופן כמעט חופשי בשולחנות של ברים, מסתובבים בתחתונים בדרך לגיי בר בשנברג, ומציירים גרפיטי נגד הממסד ונגד קפיטליזם. אה, וקונים כרטיסים ל־U2 ב־205 יורו. ואתמול היינו בבר שנקרא The Grand והלקוחות לא טרחו לסגור את הגג בפורשה לפני שהם נכנסו להזמין קוניאק ב־200 יורו לכוס. אבל באופן יחסי לגרמניה, אשפתות.

תמונה בונו, סולן יו2

כששמעתי את השיר הראשון של U2 שלא אהבתי כבר הייתי בן 11. האלבום Achtung Baby, סוף 1991 — השנה שהחלה ב"סופה במדבר" והסתיימה בהורדת הדגל על ברית המועצות. Even Better than the Real Thing היה חדשני והתיישן מהר מאוד. עכשיו, שימו את One בצד — הרי שמענו אותו מספיק — ותקבלו ששנות ה־80 היו הטובות ביותר של U2. היא אחת משתיים־שלוש להקות משנות ה־80 ששנות ה־80 לא קלקלו מהשורש. לא, את U2 הרסו שנות ה־90 של Better than the Real Thing; וההפיכה של בונו למדינה בסדר גודל של בלגיה או ג'ורג' קלוני. בברלין הם מבצעים רק קומץ שירים מאכטונג בייבי — One סוגר את ההדרן — ותודה רבה, אף אחד מ־Zooropa.

השיא, לדעתי, הגיע על ההתחלה. אם בונו ושות' הגיעו לכאן לחפש רלוונטיות, אחרי Sunday Bloody Sunday העניין מעט נחלש. אולי אם הייתי כאן עם אשתי הייתי חש יותר רומנטי בשירי האהבה, אבל חדד הוציא ממני בעיקר אש פיזית, פחות רוחנית. זה לא שהשירים הרגישו מיושנים — Where the Streets Have No Name ו־I Still Haven’t Found הם שירים נהדרים בכל שנה, וכמו בן 37 שמכבד את עצמו אני מעדיף אותם על רוב הזבל שיוצא לאחרונה — אבל השירים המוכרים כן חשו ישנים. או כמו קול מהעבר. מעניין, אבל לא ראשוני. בכל זאת, רובנו גדלנו על השירים האלה — וזה לא ממש משנה מתי בדיוק גדלנו, אם זה היה ב־30 השנים האחרונות. אם אי פעם הכנת קלטת בעצמך, בטוח הופיע בה שיר של U2.

אחרי Sunday היתה הזדמנות להסתכל מסביב. U2 נראו קטנים בצורה אנושית מאוד, מתחת למסך עצום, אפילו בסטנדרטים של 2017. המסך גנב חלק מההופעה — אבל אני מניח שזה בסדר, ב־2017. על האופק המלאכותי שלו חולפים נופים אמריקניים ברזולוציה גבוהה, בטיסה נמוכה, או שמדי פעם הוא משחיר — אובדן האור שלו מאפיל את האצטדיון כולו — ומוקרנות עליו מילות פואמה. יש הרבה מהן, לפני ולאורך המופע. שלוש פואמות של המשורר המוכר וולט וויטמן, או כאלה אחרות של משוררים שהם אינם וולט וויטמן. מהתרשמות כללית בפרצופים סביב, לא נראה לי שאני היחיד שלא קרא מעבר לכמה שורות, אבל לכו תדעו, אולי המעריצים בטבעת הראשונה באמת התפתחו כבני אדם וכל זה. מעניין אם ביקום מקביל יש ערב הקראה של שירי וולט וויטמן שבין הקטעים משמיעים לקהל את Beautiful Day.

מעבר למסך, התפאורה היחידה היא צללית גדולה של עץ יהושע — זה קצת מזכיר קשקשתא ענקי — ממנו יוצא מסלול אל תוך הדשא, שהלהקה משתמשת בו תדיר. בונו שר את רוב השירים עמוק בקהל — בטבעת הראשונה ראו בעיקר את הגב שלו. אם מתעלמים מהפואמות, בונו כמעט ולא מרצה או מטיף. הוא משנה את המילים של Miss Sarajevo משנות ה־90 ל־Miss Syria, אבל מי שציפה, או נרתע מפני נאומי תוכחה — התבדה.

סולן U2 הסביר במספר הזדמנויות שלמסע הזה כולם מוזמנים, לא רק מי שחולק את הפוליטיקה שלהם, ושהמופע הנוכחי מיועד לכל מי שמעוניין לשמוע (ושיש לו את ה־85 עד 400 יורו הפנויים). כולם מוזמנים לצפות במסך הגדול, בדיאלוג ממערבון טלוויזיה ישן, לפני Exit, בו הדמות של הנבל נקראת טראמפ ואז עבור Ultraviolet, בפרצופים של הגיבורות שבונו בחר — אני זוכר את זוכת פרס נובל מלאלה יוספזאי והמפסידה בבחירות הילארי קלינטון. כשיוצאים החוצה יש דוכנים של אמנסטי. הקריאה היחידה של בונו עצמו מגיעה לפני שיר הסיום וקצרה ונקייה ממחלוקות צורמות, כשבונו מפנה לקמפיין שלו למיגור האיידס והעוני, ואז מתחיל One. לגבי מה שדה אדג' עושה, נדמה לי שגם אני יכול לעשות את זה, אבל אולי אני טועה.

במרבית המופע החדש של U2 לא קיימת הדחיפות של Sunday Bloody Sunday בן ה־35. אבל גדלתם על השירים האלה שלהם — זה לא משנה מתי גדלתם אם זה היה ב־30 השנים האחרונות. האלבום הזה Joshua Tree מכיל כל כך הרבה קלאסיקות שעוד רגע חדד ואני התחבקנו והדלקנו מצתים ונופפנו בהם (העניין הזה מת לחלוטין, כמובן, אבל כשבונו מבקש להדליק את פנסי הטלפונים ולנופף בהם, מאה אלף גרמנים באצטדיון פחות מאתיים ומשהו ישראלים מדליקים אותם). אחרי הפתיחה של חבורת בני 20 מדבלין, הם פשוט החלו להישמע כמו U2 מבצעים שירים ישנים של U2. יש את השיר החדש הסמלי, זה שאפשר ללכת לצליליו לרכוש בירה, ועוד שעתיים של להיטים עד תום ההדרן.

ברור שעזבנו קצת לפני סוף ההדרן, להימנע מהתור — חלקנו מתקרבים ל־40. רק שזאת הופעה של U2, אז רבע מהקהל חשב כמונו. מהקול של בונו שהגיע אל החניון זה לא היה נשמע שהוא נעלב במיוחד. 25 אלף שעומדים בתור היה נראה לנו רציני, אבל בגרמנית זה מתקדם די בזריזות. וקו הרכבת התחתית שיוצא מכאן נקרא U2, כך שהיה לנו איך לשעשע את עצמנו. בסך הכל כולם היו שמחים מאד. Exit, יוספזאי, תמונות ממחנה פליטים בירדן — כשאתה עולה לבמה אחרי קארל דיאם, כמה אפל אתה כבר יכול להיות?

 

צילומים: אימג'בנק/Gettyimages

עשה מנוי

רוצה גליון של בלייזר בחינם?

מלא פרטים והוא יישלח אליך.
כן, זה עד כדי כך פשוט

אני מסכים לקבלת ניוזלטר