אני לא יודע אם נכנסתם לחנות תקליטים לאחרונה, אבל מי מכם שיצא לו לנדוד בטעות או בכוונה לתוך חנות תקליטים בוודאי שותף לתדהמה שאחזה בי כשהבנתי שאחרי יותר מעשרים שנה, חנויות תקליטים מחזיקות פתאום על המדפים שלהן את הדבר האחד שאף אחד כבר לא ציפה לראות על מדפים בחנות תקליטים: תקליטים.

אף אחד לא קונה דיסקים. למה שיקנה? מה יש לנו לעשות עם דיסקים? אבל הנה הבעיה: זה בדיוק מה שאמרו על תקליטים לפני עשר, חמש עשרה, עשרים שנה. למה שמישהו יקנה תקליט? מה יש לנו לעשות עם תקליט?  ההורים של כולנו הורידו אלפי טונות של תקליטים לעשרות אלפי ספסלים, והייתה להם סיבה טובה: הם מגושמים, שבירים, נשרטים בקלות, צריך להפוך אותם, הם צוברים אבק שמפריע לסאונד, אי אפשר לנגן אותם באוטו, אי אפשר לקחת אותם איתך באוזניות. הסיבות שבגללן עברנו מתקליט לדיסק הן בגדול אותו סיבות שבגללן עברנו מדיסק לקבצים – זה קל יותר, גמיש יותר, נוח יותר, זול יותר. ופתאום, התקליט הפך למוצר המוזיקה הכי נמכר בעולם. שוב.

Bernard Goldbach

המגמה הזו לא לגמרי חדשה. הרטרו לתקליטים מבעבע בשוליים כבר עשור, וסצינות מסוימות כמו תקליטני האוס והיפהופ מעולם לא ממש הפסיקו לקנות תקליטים. אבל נדמה שבשנה־שנתיים האחרונות, המהפך הדרמטי הושלם. החלל המרכזי בחנות האוזן השלישית בתל אביב, למשל, היה מלא כמעט רק בדיסקים עם כמה מדפי תקליטים יד־שנייה בשוליים. היום, היחס הוא הפוך. יותר חברות מוזיקה מדפיסות עכשיו תקליטים – גם ישנים בהדפסה חדשה, אבל גם תקליטים חדשים לגמרי.

אז איך לכל הרוחות מצאנו את עצמנו עוברים מקבצים לתקליטים? בסדר, לא כולנו מצאנו את עצמנו – הרוב הגדול של המאזינים עדיין לא מוציא שקל על מוזיקה. אבל מתוך צרכני המוזיקה שגם משלמים עליה, יותר אנשים משלמים מדי חודש על תקליטים מאשר על קבצים דיגיטליים. למה? הנה שלוש התשובות הכי נפוצות, ועוד תשובה אחת שהיא כנראה הכי נכונה.

נוסטלגיה: התשובה המתבקשת עדיין תופסת, אבל היא תופסת פחות ופחות ככל שהטרנד החולף

הזה מקבע את מעמדו היציב. גם כי מי שקונה תקליטים בגלל נוסטלגיה עובר בהדרגה לקנות תקליטים חדשים לגמרי, שהוקלטו עכשיו; אבל גם כי גל המשיכה הראשוני לתקליטים שהחל לפני עשור לא הונע מנוסטלגיה, אלא מנוסטלגיה מדומיינת. ההיפסטרים שהניעו את הגל והתחילו לקנות פטיפונים ותקליטים לפני כולם לא עשו את זה כי הם התגעגעו למה שהם שמעו כשהם היו צעירים – הם צעירים עכשיו, למען השם, והם נולדו לתוך עידן הדיסקים – אלא מתוך נוסטלגיה מדומיינת. באותה הצורה שבה צעירים שנולדו ב-1995 הולכים עכשיו למסיבות רטרו לניינטיז. אין להם שום זיכרון מהתקופה הזו בזמן אמת, אבל זה מגניב כי זה מפעם. זו התפיסה הרומנטית שטוענת ש״פעם היה יותר טוב״, ומתוך אותה תפיסה ההיפסטרים של לפני עשור לבשו בגדים של סבאים וגידלו שפם. זו הייתה תגובת־נגד של תרבות שוליים לתרבות המרכזית, וכמו הרבה תרבויות שוליים, המרכז טרף אותה. היום מוכרים בקסטרו דברים שב-2005 נחשבו למגה־היפסטרים, יש מכונים לשפמים ויש חנויות שמוכרות רק תקליטים. זו כבר לא תגובת נגד לכלום, זה המיינסטרים וזה עכשיו, ואי אפשר להיות נוסטלגיים למה שקורה עכשיו.

סאונד: תשובה פופולרית נוספת היא איכות סאונד, וזו תשובה מפוקפקת מאוד. כלומר, כן, יש הוכחות מדעיות מוצקות לכך שבהינתן תקליט חדש ונקי, פטיפון מעולה, מחט חדשה ואיכותית, כבלים טובים, מגבר מצוין ורמקולים ברמה גבוהה, סאונד של תקליט עשוי להיות טוב יותר מסאונד של דיסק. הבעיה היא שמערך התנאים השאפתני הזה לא מתקיים אף פעם בסיטואציה הנפוצה של האזנה בסלון, אלא אם כן אתם מוכנים להוציא עשרות אלפי שקלים על מערכת ברמה משוגעת. הסאונד של רוב התקליטים שתנגנו ברוב הפטיפונים ברוב הסלונים יהיה משמעותית פחות נקי, מדויק וצלול מאשר דיסק או קובץ טוב שינוגן דרך אותם מגבר ורמקולים.

Vinyl
laura betancourt

אני דיג׳יי: תשובה נפוצה במרכז תל אביב, אבל תן לי לחסוך לך: דמיין שאתה מתקלט מאחורי קיר. הקהל שלך לא רואה אותך, ואין לו מושג אם אתה מסובב עכשיו תקליטים, דיסקים או מנגן קובץ ממחשב. בהנחה שהגעת לרמת השליטה הנדרשת בפטיפונים כדי שתוכל לנגן שירים מתקליטים בצורה חלקה כמו מדיסקים או מקבצים, לקהל שבצד השני של הקיר אין שום דרך לדעת איזה פורמט אתה מנגן. המוזיקה נשמעת אותו הדבר, וההבדל הוא שהגב שלך כואב יותר כי אתה סוחב עשרות קילו של תקליטים, הארנק שלך רזה יותר כי אתה מוציא הון על תקליטים שלפעמים תרצה לנגן מהם רק שיר אחד, והאגו שלך גדול יותר כי אתה רוצה שיראו אותך מסובב תקליטים, כי זה מגניב. אני לא אומר את זה בסרקזם, זה באמת ממש מגניב. אבל האם זה שווה את זה במבחן התוצאה, ברחבה? ברמקולים? אני מאמין שלא.

כי ככה נראית מוזיקה: אז הנה הבעיה, אני קונה תקליטים. אני יודע שזה אידיוטי, אבל אני לא עומד בזה. אני תוצר של תקופתי. אני יודע שהסאונד לא טוב יותר, אני לא מתכוון לתקלט אותם במסיבות, אני לא מתגעגע לימים שבהם אבא שלי שם מתי כספי בסלון והמחט קפצה בכל פעם שמישהו השתעל ברדיוס של מטר מהמערכת, אבל אני לא מצליח לעמוד בפרץ. ושאלתי את עצמי למה, ואחרי שהפלתי סיבה אחרי סיבה בעזרת מעט היגיון בריא, נשארתי עם תשובה אחת, שנשמעה לי מאוד רעועה עד שגיליתי שאני פשוט לא מצליח להפריך אותה. והיא: זה משהו להחזיק ביד.

Vinyl
Steve Snodgrass

נכון, נשמע ממש אידיוטי, אבל זה לב העניין. למוזיקה אין נוכחות חומרית. היא דבר פיזי, כי היא מזיזה את האוויר כדי שגלי הקול יתנפצו על עור התוף שלנו, אבל אי אפשר לתפוס מוזיקה ביד. הבעיה היא שאנחנו בני האדם צריכים לתפוס דברים, להרגיש אותם פיזית, בידיים. לכן אנחנו רוצים לעשות סקס ולא רק לחשוב עליו, לכן אנחנו לא מסתפקים בלהתפלל לאלוהים אלא בונים לו בית כנסת או כנסיה ומוכרים איקונות. הדוגמה של הדת נשמעת קיצונית אבל היא הולמת, כי בדת כמו במוזיקה יש חשיבות לטקסים, שהם הרגע שבו אנחנו הופכים משהו מאוד לא־מוחשי כמו אמונה או מנגינה למשהו שאנחנו יכולים להחזיק, להרגיש, להצביע עליו, וגם לאבד. לשים טבעת על האצבע או תפילין על המצח זה לא שונה מלשים תקליט על הפטיפון ומחט על התקליט. עם היעלמות הדיסק מהעולם שלנו – כי מי קונה דיסקים – נשארנו עם קבצים שמספקים לנו את כל המוזיקה שאנחנו רוצים אבל לא מצליחים לספק לנו את החווייה הפיזית שאנחנו כבני אדם כמהים לה כל הזמן. התקליטים הם מוצר הרבה יותר פיזי מדיסק – הוא גדול יותר, כבד יותר, תופס יותר מקום, צריך לטפל בו ולהפוך אותו ולהיזהר איתו. הוא מזמין יראת קודש מסוימת שנעלמה מההתעסקות במוזיקה. הוא יכול להישבר, להיאבד, ובלי האפשרות לאובדן אין סיכון, ובלי סיכון אין התמסרות.

וזו הסיבה שאני קונה תקליטים: אני אדם מאמין. תקליטים (וחנויות תקליטים) מספקים לי את הטקסים האלה. ואם אי פעם חוויתם התעלות רוחנית בהופעה, או סתם ראיתם את הבחורה לידכם עוצמת עיניים וזורקת את הראש אחורה ברגע של שיא מוזיקלי – כמו ברגע של שיא מיני, כמו ברגע של אקסטזה דתית – אתם יודעים בדיוק כמוני שמוזיקה היא דת, כזו שמבקשת מכם להתמסר אליה. בעולם המערבי הצרכני שבו אנחנו חיים, תקליטים הם הטקס היעיל ביותר כרגע, וההמונים שהולכים לקנות תקליטים הם מעטים מההמונים שהלכו פעם לקנות דיסקים. מי שקונה תקליטים היום הם רק האנשים שמוזיקה בשבילם היא דת, ובין אם הם יודעים את זה או לא, הם מבקשים למצוא את הטקס שיקדש אותה בשבילם.